אבטליון אומר, חכמים, היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל.

משנה זו תמוהה מאוד, מה טעם להקדיש מימרה שלמה רק לחשש רחוק ונדיר של הריגה בשוגג?
נראה שלפנינו הוכחה נוספת לכלל הנוגע לכל המסכת. חז"ל השתמשו לעתים בדוגמאות קיצוניות, במטרה להמחיש ולהגדיר יסוד, שאינו רלוונטי רק לדוגמה הקיצונית, כי אם לכל תחומי החיים.

היזהרו בדבריכם – ידוע שדיבור הוא השילוב בין רוחני וגשמי, וכן מבואר בתורת המהר"ל שהדיבור הוא עיקר האדם, (ויהי האדם לנפש חיה, תרגם אונקלוס: לרוח ממלא) והוא הדורש זהירות מיוחדת. שכל דבר שהוא שלם בפני עצמו ומופרד מאחרים, בין אם הוא רוחני ובין אם הוא גשמי, הנזק העלול לחול בו כתוצאה מטעות הוא מוגבל במהותו, כיוון שהוא יחידה קבועה ושלמה. הוא גם מוגבל בהשפעתו על האדם כיוון שגם הרוחני וגם הגשמי אינם מהות הנפש ולכן משפיעים פחות. אולם לא כן הפגיעה באמצעות דיבור, שהוא השילוב הייחודי שבין רוח לחומר, ופגיעתו קשה מאוד, כיוון שבשונה מדבר שלם העומד בפני עצמו, זהו דבר שאינו מוגבל מעצם הוויתו לצורה מסוימת, וכך גם השפעתו: אינה מוגבלת לתחום מסוים. וכן, השפעתו על האדם קשה, שהיא המפתח של נפשו. לפיכך מדגיש לנו התנא את הזהירות המרבית הנדרשת כאן.

שמא תחובו חובת גלות – גלות היא עונש על רציחה בשוגג. כאשר דנים על נזק נפשי, יכול הדיבור להביא עד לנזק של הריגת נפש התלמיד בשוגג! נפש התלמיד הצעירה, מקשיבה ופתוחה לקבל. שימוש לא נכון בדיבור, עלול לגרום לנפש כזו להרס קבוע. למשל: לחכם (לרב) ישנה אמירה/תובנה חכמה, הנכונה כלפי עצמו אך אינה מתאימה לתלמידו. רב טוב, יעביר אותה לתלמידו רק לאחר בדיקה, התאמה ועיצוב לנפשו של תלמידו, בצורה הנובעת מהבנת ההבדלים שביניהם. אולם מצוי לפעמים שהרב מרגיש כה משוכנע בצדקתו, או כאשר הוא נלהב מתובנה חדשה, הוא נסחף אחר התלהבותו, ובחפשו אחר אוזן קשבת של אדם המצוי בקרבתו ומקשיב לו, הוא מעביר את הדברים לתלמידו הצעיר באופן בלתי מבוקר. כיון שהדברים לא תמיד מתאימים לו, הם עלולים להוביל להרס ולעתים לרצח נפשו!
כך למשל, לפעמים מרגיש אדם, 'חכם', מלמד או כל מעביר מסר, שהחיבור לרגש נכון עבורו כרגע, גם במחיר ויתור מסוים על שיקול פרקטי. ההכרעה שהוא מכריע, נכונה אך ורק עבורו, בהתאם למבנה נפשו, ביודעו גם שהוא מסוגל להתגבר על בעיות עתידיות הטמונות בהכרעה זו, כי יש לו כוחות שיאפשרו לו זאת. אבל לא כן תלמידו, מאזינו, והזולת בכלל. התלמיד יכול להיות בנוי אחרת, ואצלו התוצאות המעשיות מהכרעה דומה עלולות לגרום לו לאובדן התקווה לחיים נורמאליים. עדיף לו לוותר על דקויות רגשיות באותו הזמן, בכדי לשמר תחושה שיש בה תקווה לחיים מעשיים ומסודרים. רב שירצה את דבריו לתלמיד, בשוגג, אף ללא כל כוונה ללמד אותו אלא אפילו רק בתור אוזן קשבת לרגשותיו, עלול להביא בכך נזק אדיר על תלמידו. על כך נאמר היזהרו בדבריכם, שלא תחובו חובת גלות על פגיעה בשוגג בנפש התלמיד.

ותגלו למקום מים הרעים – מים רעים הם מים עומדים ומתעפשים, והם ההיפך מלימוד בסביבת מעיין נובע. אדם הלומד בעיר גדולה ופתוחה, נחשף כל הזמן לדברים חדשים, המפרים ומעוררים את לימודו. אדם שחטא, והזיק לדברים החדשים שהוענקו לו, נגזר עליו להפסיק את הנגישות שלו אליהם, ועליו לקצץ בקשר החיצוני שלו ולהשתקע בתוך מה שכבר יש בידיו. במקום שיהיה לו מעיין נובע, עומדים כעת מימיו שלו ומעפשים, וההתמקדות בהם מביאה כליה על עצמו. הוא מתפתח בתוך דברים ישנים, ללא 'חמצן', והוא כאדם שחוקר בלי מעבדה. לעצמו −זהו רק לימוד רע, אלא שאם הוא חכם, ודבריו יגיעו לאחרים, אף בלא שילמדם בפועל אלא הם שיבואו מכוח שמו לשתות ממימיו − הוא עלול להביא על שומעיו נזק חמור. כאן כבר אין מדובר בשוגג כי אם בקרוב למזיד, ולכן נמצא שם שמים מתחלל על ידו.

אם כן, בא התנא ללמדנו, שלא די בחכמת הלימוד עצמה, אלא יש לחכם לדעת גם את חוכמת הלימוד לאחרים, כי אם לא יפנים אותה היטב – הוא עלול לנצל אותם כרקע ללימוד, במקום ללמד אותם לפי כוחות נפשם ויכולת הקיבול שלהם. ומה שעבורו תורת חיים – עלול להיות עבורם סם המוות.