הלל ושמאי קיבלו מהם. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

במשנה זו, מפרט הלל את הדרך להיות מתלמידיו של אהרן: אהבת שלום, רדיפת שלום, אהבת הבריות וקירובן לתורה. ויש לשאול, שלום הוא רק סעיף ביחסי אדם עם הבריות, מדוע הוא קנה מקום של כבוד בתחילת המשנה? כמו כן יש לעיין בעניין השלום, מדוע חילקו בין אהבת שלום לרדיפתו, והקדימו את האהבה? וכמו כן יש להבין מה הקשר בין אהבת שלום ואהבת הבריות ל'מקרבן לתורה'?

לפני שניגש לבאר את הפרטים שבלשון המשנה, יש לבאר את יסוד דברי הלל שמשרטט במשנה זו את העיקרון של יחס בין אנשים, שעליו להיות מבוסס תחילה על אהבת שלום, ורק אחר כך אהבת הבריות, ולבסוף – קירובן לתורה.

היסוד המאחד את שלוש המשניות של הלל הוא שאין לראות בזולת יישות זרה, אלא 'אדם', עם מרכיב של נשמה ותכונות, אלא שהוא שונה במעט מתכונותיך שלך. בנוהג שבעולם מסתכל אדם על עצמו ועל קרוביו כעל משהו מוכר, ועל אנשים אחרים כעל נעלם בשבילו, כ'זרים'. בא הלל ומודיע שאין זה כך. כל אדם יכול להיכנס לנעליו של כל אדם אחר ולהבינו, אם רק יעמיק חקר בתוך היסודות והשורשים: מאין הגיע, ממי הגיע, מה עבר עליו, עם אלו תכונות נולד ואלו תכונות פיתח עם הזמן. לפי עקרון זה, כל האנשים שווים, אלא שהם מורכבים מ'פאזל' שונה. באופן תיאורטי, יכול אדם להתחבר לכל אדם אחר, אם רק ילמד להכירו, להתעלם ממעשיו ולהתחבר לשורש נפשו. זו הייתה מידתו של אהרון: הייתה בו אהבה לכל אדם, ולכן יכול היה לחבר בין כל בני האדם.
לכן השתמש הלל דווקא במונח 'שלום', ולא 'חסד' ולא כל מונח אחר שמשמעותו מעורבות בדעת עם הבריות. 'שלום' משורש שלם, והשכנת שלום פרושה הבאת כל החלקים לכלל שלמות. אך מונח כאן מיעוט: רק חלקים בעלי מכנה משותף, המסוגלים להתהוות לכלל 'שלם' שייכת אצלם השכנת שלום- החזרת הפרטים לכלל השלם. חלקים שהם שונים ואינם ממרכיבי אותו השלם, אין אצלם עניין של השכנת שלום.

השכנת שלום אמיתית היא מלאכה עדינה, הכרוכה בהבנת דקויות הנפש של כל הצדדים. ובשבילה לא די רק באהבת הבריות, כי הרי יתכן מצב שאדם יאהב אנשים, אך עדיין לא יצליח למצוא את המשותף ביניהם וכך לגשר על הפערים. אלא היא מצריכה אהבת שלום ורדיפתו, והיכולת למצוא את השלם ואת המחבר בין אנשים. לכן, בעצם, אהבת שלום ורדיפתו – היא הבסיס ליחס לבריות. מידה זו אינה יכולה לבוא בכפיה, אלא היא חלק מאופיו ואישיותו של האדם, בגלל שהיא מצריכה התבוננות פנימית, ולא רק יכולת למנוע ריב. לכן, רק כשאדם לומד את המידה הזו, משקיע ומפתח אותה ומחובר אליה באמת- הוא יכול להשתמש בה. לכן הקדים הלל את 'אוהב שלום' ל'רודף שלום'.

אחרי השכנת שלום, שהיא חיבור בין אנשים טובים שאינם מצליחים למצוא את המשותף בלי שהשונה יפריד ביניהם, מגיע השלב של אהבת הבריות. זו אינה האהבה הבסיסית לאנשים, שבוודאי קודמת להכל, אלא אהבה מיוחדת שתביא את האדם החוטא לחזור ולהתקרב. בדרך כלל אדם אוהב את הדומה לו, ואת מי שהתרגל לחיות בחברתו. כדי לקרב אנשים בעלי מעשים רעים, יש צורך באהבת הבריות– ברצון לחפש אחר השורשים הטובים המסתתרים מאחורי מעשיו הרעים של החוטא, ואהבה זו תביא להתחברות לחלקים הטובים שבאדם, ועל ידי כך להחזירו למוטב ולקרבו לתורה. פעמים שהאדם הוא בעל תכונות טובות, והנסיבות הובילו אותו למחוזות שהרחיקו אותו מתכונותיו הבסיסיות. ולכן מלמדנו הלל, שאין להסתכל רק על המעשה עצמו אלא יש לנסות ולעמוד על שורשיו.

זאת אומרת, שבמשנה זו מתווה הלל את הדרך ליחס נכון עם הבריות: ראשית יש לאהוב את השלום, להתחבר ולקנות את היכולת למצוא את המשותף והשלם שבפרטים, ודרך כך לרדוף אותו – להשתמש בו. שנית, יש לאהוב את הבריות – לרצות לחפש את השורשים הטובים שמסתתרים ברבדים העמוקים של אדם, גם כשמעשיו רעים, וכך להחזירו למוטב. ואחרי שלמדנו זאת, נוכל להבין את הקשר למשנה הבאה.