הוא היה אומר, נגד שמא - אבד שמיה, ודלא מוסיף יסיף, ודלא יליף קטלא חייב, ודאשתמש בתגא חלף.

נגד שמא אבד שמיה – הוא האדם המנסה לרכוש לעצמו שם וכבוד שקריים, אדם שאינו יודע לעצור ולומר: 'את זה יש לי, את זה אין לי'. אדם זה מנסה בכל מחיר למשוך ולמתוח את מה שיש לו למקומות שאינו שם.
דלא מוסיף יסיף – הכוונה לאדם המסרב להתעדכן, המפסיק מתלמודו, ואינו מעוניין ללמוד מעבר למה שיודע. כלומר, הוא משתמש בידע שרכש כבר בעבר, גם למקומות חדשים הדורשים לימוד נוסף.
ודלא יליף קטלא חייב – אדם השומר את כל ידיעותיו ותלמודו לעצמו, ואינו מוכן להקנותם לאחרים.
ודאשתמש בתגא חלף – אדם המושך את לימודו גם לתחומים שאינם לימודיים, ומעוניין לרכוש לעצמו תועליות גשמיות וכוחניות מכוח תורתו שלמד.
בספר 'אבן שלמה' המלוקט מדברי הגר"א, מפרש שארבעת המעשים מתייחסים לארבע מישורים של חיי האדם: ממון, גוף, רוח, ונשמה, לפי הסדר הזה. ככל שהפגיעה היא בתחום קרוב יותר ובאבר נעלה יותר −כך גדל עונשו של הפוגע.

נאמץ פירוש זה, אך נעניק לו צורה אחרת.
עניינה של משנה זו, היא שאדם צריך להיות כל ימיו בלימוד תמידי, ורק לימוד שהוא דינמי ושיש בו רצון להתקדם, להוסיף ולחדש – הוא לימוד נכון. משנה זו מתחלקת לשני יסודות בסיסיים בלימוד, תוך הזהרה מהמכשולים שעלולים לעכב אדם מלהגיע לפסגות של לימוד והעמקה.

היסוד הראשון בלימוד הוא, שיש תמיד לחפש אחר יסודות ושורשים חדשים. אדם לא יכול להגיע למספר יסודות, ולדמות בנפשו שכל שאר הלימוד הוא רק תולדות של היסודות האלה, אלא עליו להתמיד במציאת שורשים ואבות. המכשול הראשון עלול להגיע לאחר שאדם רכש לעצמו מספר הבנות מעמיקות, אלא שבשל עצלות להמשיך ולחפש, או בשל גאווה שגורמת לו לחשוב שהבין הכול, הוא מנסה למשוך אותם גם למחוזות שאינם שייכים אליהם ושלא התעמק להבינם. זהו מכשול טבעי להולכים בדרך של חקר ועומק, כיוון שהלימוד בדרך של לימוד השורשים מביאה להבנה של 'תולדות' הצומחות מ'אב', ו'מעשים' היונקים מ'שורשים' ועלולה לגרום לאדם לחשוב שגילה כבר את כל השורשים והבסיסים, וכל מה שלא ידוע לו כרגע הן 'תולדות' שלהם, ואין צורך להעמיק עוד אחר שורשים נוספים. העונש על כך: גם מה שלמד −יאבד לו. שלב זה מתחלק לשתי צורות: או שתלמודו יתפוגג ויעלם, או שלא תינתן לו האפשרות להמשיך וללמוד עוד. כלומר:

אם הוא נגד שמא−שהבין רק את הרעיון המופשט אך אין לו מבט על הגבולות שלו ולאיזה תחומים מעשיים הוא שייך, אזי גם הרעיון שהבין תאבד לו. הוא יינזק בכך שהוא יהיה במקומות לא נכונים, ולא יבין מדוע הבנותיו אינן פועלות שם. מצב זה יערער אצלו את האמונה גם במה שכבר למד, והוא יאבד את ידיעותיו. ואם הוא ודלא מוסיף−ייסף. כלומר אדם שהבנה של רעיון אחד אינה גורמת לו לרצות להתאמץ ולהשיג עוד ועוד, אז הוא יוסר מן הדרך, ולא יקנה תועלת אף במה שכבר רכש, משום שקנייניו הרוחניים אינם בנפשו.
היסוד השני הוא שרק לימוד שמשלב 'ללמוד' ו'ללמד' הוא הלימוד הנכון, ונבאר את העיקרון שבו: כמעט בכל מקום הצמידו חז"ל את 'ללמוד' ל'ללמד', אף שלכאורה אין קשר מהותי והכרחי בין הדברים. יתכן אדם הלומד היטב לעצמו, אך אינו בעל תכונות ללמד לאחרים. זאת ועוד, בדרך כלל 'ללמוד וללמד' בא יחד עם 'ללמוד ולעשות'. גם כאן לכאורה אין קשר ענייני. בעוד ש'ללמוד' אמור להביא לתוצאה מעשית, ה'ללמד' זוהי פעולה חדשה שאינה קשורה ללימוד עצמו, ובוודאי שאינה תוצאה ישירה שלו כמו המעשה.

נראה מזה שחז"ל הבינו שתכונת ה'ללמד' הינה גם סוג של עשייה, והיא חלק מתהליך הלימוד. למדנו בתחילת הפרק, שהלימוד העיקרי שנדרש מהאדם הוא הבנת התכונות והשורשים של כל דבר בעולם, כדי להביאם לידי מעשה. הדרך הטובה לעמוד על חקרי תכונות העולם היא באמצעות חקר תכונות האדם, מפני שהאדם מורכב משכל, נפש ומעשים, ושילובם יוצר סגנונות רבים של אופי וחשיבה. לימוד התורה בשילוב עם הבנת מורכבותו של האדם – יוצר לימוד חדש שנקרא 'ללמד', שהוא לימוד שמכוון ומקיף מגוון סגנונות אופי וחשיבה, ונלמד כך שאנשים רבים יוכלו להבין ולהתחבר אליו. זהו לימוד שורשי ומקיף הרבה יותר, כי הוא לא מסתפק בצורת חשיבה ספציפית, אלא מרחיב אופקים לצורות חשיבה והבנה רבות. לכן 'ללמוד' ו'ללמד' הם ביחד – כי מלבד ההוראה לאחרים, 'ללמד' הוא צורה עמוקה יותר של 'ללמוד'. ובלשון המשנה:

ודלא יליף קטלא חייב- מי שכבר קנה את השלמויות וההבנות, אך אינו חש צורך ללמד אותם לאחרים. בכך הוא חוטא לגופי הרעיונות, משום שעיקר לימודו של אדם אינו אלא בנושאים הקשורים לאנשים ולחברת אנשים. מכאן, שמי שמזלזל בעניין ה'ללמד' לאחרים סותר ומערער את עיקרי היסוד, ומורה על כך שלימודו אינו נכון. אם בסופו של דבר אינו מרגיש בפועל צורך או שאינו יודע כיצד ללמד לאחרים, כיצד יצליח ללמוד מהם?

ודאשתמש בתגא חלף- מכשול זה נוגע לאדם שכבר מלמד לאחרים, אלא שהוא פוגם במלאכתו ומשתמש בהוראה לצרכים גשמיים. מצב זה הוא חמור מכולם, ועונשו הוא למפרע על כל השלבים שהשיג עד כה. כי הוא משתמש בכל השלבים למטרה הפוכה וכאן יש חטא שורשי העוקר את המציאות של הלימוד. בלימוד של השלבים המוקדמים הייתה בעיה עם ההבנה הנכונה, אך לא היה בו עצמו חטא. ולכן הם – נענשים באיבוד הישגיהם בעולם הזה, אבל זה הרביעי מאבד גם את תורתו מחיי עולם הבא. כיוון שמתברר למפרע שמניעיו לא היו הלימוד עצמו, כי אם התועלת הגשמית, ולפיכך גם הלימוד עצמו לא יזכה אותו בחיי עולם הבא.
לאחר שעמדנו על הקשר שבין האדם לחברו, ובין 'ללמוד' ל'ללמד', מגיע הלל ליסוד הקשר בין החלקים – בין העצמי וה'אני', לבין הזולת: