רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע. וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". ואל תהי רשע בפני עצמך.
מהי הכוונה במשפט האחרון אל תהא "רשע בפני עצמך"? ומה הקשר בינו לבין הרישא העוסקת בענין קריאת שמע ותפילת קבע?
אל תהי רשע בפני עצמך – בגמרא מבואר, שהכינוי 'רשע' מאפיין מפקיעי שערים (מפקיעי מחירים של סחורות). אם ננסה להגדיר על פי זה את מהותו של הרשע, הרי שמדובר באדם המפר את האיזון והכללים עליהם בנויה חברה תקינה. נוכל אפוא לומר, כי האזהרה 'אל תהיה רשע בפני עצמך' כוונתה, שאל לו לאדם להגיע למצב בו הוא שומר על כללי האיזון החברתי, אך מפר את 'כללי' עצמו. (ב'תואר' זה יכולים לזכות גם אנשים העושים מעשים של צדקות יתר). ר' שמעון בחר באזהרה זו, כיוון ששמירת ה'דרך' תלויה בשמירה על איזונים, ולכן היא מידתו של 'ירא החטא', מדה שהשתבח בה רבי שמעון.
לפי זה מצאנו מכנה משותף לכל הוראותיו של רבי שמעון. שלוש המימרות שלו הן הבסיס לשמירת האיזון וליכולת להתמיד בדרך בלי להחטיא. בכולן הוא מזהיר את האדם ממעשים קיצונים וחפוזים, ומשבח את האדם המכלכל את צעדיו בתבונה ובמתינות, ומחשב בכל צעד את הצעד הבא. לפיכך מונה רבי שמעון לעיל את מדת 'הרואה את הנולד' כדרך הטובה ביותר לאדם, ואת 'הלווה ואינו משלם' כדרך הרעה ביותר לאדם, כיון שהוא לוקח סיכונים לא מחושבים ופוגע בעצמו וב'דרכו'.
וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים – תחנונים, ולא קבע, היא השורש עליו יש לבסס חיים של דרך ומטרות. כשאדם עושה דברים ב'קבע' וב'מלומדה', קשה לאגד את כל מעשיו לכלל 'דרך'. לא כן כאשר שורש הדברים הוא 'כנות', והכל נעשה מתוך הרגשת הלב, אזי הופכים המעשים לאבני דרך.
כאשר מדבר רבי שמעון על צדיק, המחזיר הלוואות (לעיל ב, ט), מוזכר שם השורש ח'נ'נ' (וצדיק חונן ונותן) ונראה ש'תחנונים' ו'חנינה' הם מאותו שורש ואף עניינם אחד. 'תחנונים' מראים שהאדם מחובר לדבר מתוכו, ולמרות שהוא מגביל את עצמו למילים, בהן הוא מנסח את בקשתו, עיקר תפילתו היא החיבור הנפשי לדבר הנכסף. רגישות נפשית זו תביא את האדם גם להיות ישר בעסקיו ולהיות תמיד לווה ומשלם, הכיצד? אדם הרגיל במהלכים עסקיים, עלול להחליט על נטילת הלוואה על סמך המעגל הרגיל של עסקים, בלא לבחון כל מקרה לגופו. לא כן אדם שלבו 'לב תחנונים', שאפשר לסמוך עליו שגם בעסקיו לא יכנס להרפתקאות, אלא ישקול ויתחבר היטב לדברים, מה שמוביל אותו לעשיית חשבון בכל מקרה לגופו. כלומר, התחנונים הם התרופה כנגד ההרגל והשגרה המסוכנים.
הוי זהיר בקריאת שמע – בפרשיות 'קריאת שמע', ובזמן שנקבע לקריאתן, טמונה תמצית משנתו של רבי שמעון על משמעותה של 'דרך'. המצוות האמוניות הן תמידיות, ואינן מוגדרות לזמן מסוים, מאידך 'קריאת שמע', שהיא חלק ממצוות אמונה, מוגבלת לזמן מסוים, מדוע? מצוות האמונה מביאה את האדם להאמין בחיים שמעבר לעולם הזה. תפקידה של 'קריאת שמע' גם הוא לחבר את חיינו כאן לחיים הנעלים שמעבר לנו. לפני שאדם יוצא לעבודת יומו, צריך הוא לפקוד את כל מהלכי חייו, ולחבר את האמונה לכל אחד ואחד מהם, בלב, בנפש ובממון, בדרך, בשכבך ובקומך, וכל זאת נעשה בעת 'קריאת שמע'. מלאכה זו אינה יכולה להיעשות אחרי שפתח בתהליך העשייה, כי אם דווקא לפניו. נמצא אפוא, כי כאשר האדם מקפיד על מצוות 'קריאת שמע' בזמנה, בעצם קריאתו הוא עסוק בעצם ב'סידור היום' על פי האיזון הנדרש בין החיים השמימיים לבין כל אחד מחלקי היום המצפים לו. לפיכך הזהירות בקריאת שמע היא המטלה הראשונה, עוד קודם לאזהרה בדבר החזרת הלוואות, ולפני הציווי על תפילה בתחנונים. 'קריאת שמע' זו 'ראיית הנולד' של החיים היהודיים, בכל יום ויום. לאחר שאדם רואה את הנולד, אפשר לדבר עמו על חיזוק נושא התחנונים. בשלב השלישי, ורק אז, ניתן להבהיר לו כי חוסר האיזון והפרת כללים, אינם פגיעה בחברה כמו שהם פגיעה בעצמו, באיזון הפנימי שלו שהוא התכלית.
|