רבי עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש, מרגילין לערווה. הוא היה אומר, מסורת סייג לתורה, נדרים סייג לפרישות; סייג לחכמה, שתיקה.

פשטות הדברים היא, שמצב של שחוק וקלות ראש גוררים זלזול בסטנדרטים החברתיים, מה שעלול להביא למעשי פריצות באותו מעמד. אולם מהלשון 'מרגילין' משמע שכוונת רבי עקיבא אינה החשש מפני מעשים מיידיים, כי אם שהשחוק וקלות הראש ירגילו את האדם להגיע בהמשך ל'ערווה'. וצריך ביאור מהו החידוש כאן, הרי כבר נאמר ש'עבירה גוררת עבירה', ומה ראה לפרט דווקא בעבירה זו, וכיצד מתקשר עניין זה למשנה המדברת על סייגים?


נראה שהחידוש במשנה זו הוא בשילוב של 'שחוק' עם 'קלות ראש'. 'שחוק' של אדם רגיל שונה במהותו משחוקו של אדם בעל 'קלות ראש'. שילוב של שני דברים אלו חמור ביותר, והוא המרגיל את האדם לערווה. ניתן בהחלט למצוא גם בת שחוק על פניהם של אנשים חכמים ורציניים, אך אין בה כל פסול, כיוון שאין דעתם קלה עליהם. הם אינם משתמשים בראשם לדברי השחוק, והוא מהווה אצלם הנאה של התבוננות במה שרואים או שומעים. הם אינם מתחכמים בו ואינם מפתחים אותו, ושחוק מסוג זה טוב ובריא לאדם. לא כן באנשים המשתמשים בשכלם ליצור שחוק וקלות ראש, ומרגילים את כוחות הנפש והיצירה להתרכז ולשקוע בדברים אלו, דבר הנוגד את טבעה של הנפש. על כך אומר רבי עקיבא ששחוק של אנשים קלי ראש אלה, ממוסס את טבע הנפש, ופוגם בכוחותיה להשתלט על התאוות ולסייגם.


ניתן לראות אפוא בדברים אלו פתיח למושג 'סייג', בו משתמש רבי עקיבא בהמשך המשנה. לולא הרישא של דבריו, היינו מפרשים את ה'סייג' כמכשיר הגנה, כגדר המרחיקה את האדם מלהגיע למקומות סכנה. אולם עתה ראינו כי כוחות ה'סייג' של הנפש הם הכוחות המאזנים בין הנפש והגוף, המסייעים לאדם השומר על הסייג דווקא להגביר את פעולות הנפש בתוך 'מסגרת הסייגים'. כיצד זה עובד?


מסורת סייג לתורה – ה'מסורת' אינה סייג שמחוץ לתורה, אלא סייג בתוך דרך הלימוד, ולכן צריך לראותה כמוסיפה לאדם, ולא כמונעת ומעכבת התפתחות. לולא המסורת עלול היה הלומד להתרחק ללא כוונה מן הדרך, עקב ריבוי הפנים שבתורה. ה'מסורת' שומרת ותוחמת ללומד גבולות ומסגרת שלא יתרחק מדי. דווקא משום שהתורה חפצה שהאדם יחדש, עליה לשים לו גבולות באמצעות המסגרת הקרויה 'מסורת'. אחרת היה צורך להגביל את החידושים עצמם, מה שהיה פוגע בתורה.


נדרים סייג לפרישות − נדר הוא האפשרות להפוך הנהגה של פרישות − לאיסור. התנא בא ללמדנו, שאף שפרישות ביסודה באה באופן וולנטרי, כלומר מרצונו החופשי של האדם, כל עולם הפרישות לא היה מתקיים ללא פרשת נדרים. ב'פרשת נדרים' הפכה התורה את הפרישות מבחירה למצוה, ואמרה שיש איסור לאו למי שעובר על נדרו. מכאן ניתן ללמוד שאדם אינו יכול לאסור, או להוסיף על עצמו דין שאין דרך לעגן אותו במה שכבר נכתב בתורה. פרישות היוצאת מגדרי נדר, כלומר שאינה יכולה להגיע לנדר, אין לה קיום ואסורה היא על האדם. לעומת זאת, פרישות העומדת בכללי 'פרשת נדרים', אף אם לא ידור, יש לה קיום כיון שהיא תחת שליטה ותחת כלליה של תורה. בכך שהתורה תוחמת את הפרישות אל תוך גדרי הנדר, היא נותנת לה משנה תוקף המחזק את המושג ואת הרעיון הפנימי שלו.


סייג לחכמה שתיקה – אילולא ניתן לאדם הכוח לשתוק, לא היה הידע נהפך אצלו לחכמה שלמה. החכמה מתקיימת באדם דווקא בזכות רגעי השתיקה, כיוון שהשתיקה מגיעה בזמנים שהאדם מגיע לקונפליקט שעדיין לא התנסה בו, ואינו יודע מה לומר באותו הרגע. אילו היה מחויב לומר את שחושב באותו הרגע, לא הייתה לו אפשרות להגיע אל החכמה המסודרת, (שנבנית בעיקר מרגעים מסוג זה). העובדה שיש לאדם שלוש אפשרויות תגובה, במקום רק שניים (של הסכמה או אי הסכמה), נותנת לו אפשרות לכמה דקות של שתיקה, מהם הוא שואב את היסודות שמהם נבנית החכמה.