רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון.

הקשה מהר"ל ב'דרך חיים': למה נקט התנא דווקא "שגגת תלמוד", ולא "שגגת משנה" או כל לימוד אחר? וביאר, ש'משנה' הוא כנגד לימוד בו אדם שונה את הדינים כמות שהם, כפשוטם, ואינו מברר אותם לעומקם. אך תלמוד, הוא בירור יסודי של טעמי המשנה, ובלימוד זה אין מקום לשגגה. שגגה שייכת לעולם החומרי, אבל נתינת טעם – באה מכוח השכל, ולא שייך בה דבר טעות.


לפי זה, יש לחדד נקודה נוספת: השכל עצמו מתחלק לכמה רמות. לימוד שכלי 'פשוט' שמטרתו להבין דברים, אינו בדרגה הגבוהה של 'תלמוד' ושייך שתפול בו שגגה. אך בלימוד שכלי עם נתינת טעם – בזה אין שגגה, כי לימוד זה מגיע מפנימיות האדם, ואין בו מקום לשגגה, משום שלא ניתן 'לזייף' בפנימיות, ומה שנראה כשגגה הוא אמת פנימית, כלומר: זדון.

רבי שמעון אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן.

הקשה מהר"ל: מדוע מנתה המשנה 'שלושה כתרים', ובו זמנית הציגה גם כתר רביעי: 'כתר שם טוב'? ועוד, מדוע נקט ר' שמעון את עניין 'הכתר', למה לא אמר בפשטות: 'שלוש מעלות הן.. והתורה גדולה היא מהכהונה, ושם טוב גדול מכולם'? מדוע משווים בין הדברים, ואיך ניתן לומר שיש דבר מעל לתורה, שהיא עיקר העולם? האם 'שם טוב' של אדם פרטי יכול בכלל להשתוות לגדלות בתורה?


וביאר מהר"ל ששלושת הדברים הם כנגד שלושת חלקי האדם: כהונה – כנגד הגוף, מלכות – כנגד הנפש, ותורה – כנגד השכל. עניין ה'כתר' הוא כנגד החלק הנבדל שבכל אחד מהדברים. זוהי הכוונה ב'שם טוב', לומר שהחלק הנבדל הוא מהותו האמיתי של האדם, ולכן הוא גבוה, ומעל שאר החלקים.


לפי מה שזכינו להבין, בכמה מקומות אחרים במסכת זו, התורה – אינה עניין שכלי בלבד, שהרי היא מורכבת כולה ממעשים, ומדברים שהם מהות האדם, ובאותה מידה − מהות העולם, וכמו שנאמר "איסתכל באורייתא וברא עלמא". יש אפוא להוסיף קצת ביאור להגדרתם של הכתרים ולהבדלים שביניהם.


'כתר' בא לסמל שלב בו הצליח אדם לכבוש חלק מאחת ממערכות חייו. לאחר 'כיבוש', ממליכים מלך חדש, ומניחים כתר המלוכה על ראשו. המלכת המלך היא רק תחילתו של תהליך, שהמשכו הוא במלוכה עצמה, ובה נדרשת עוד עבודה ויגיעה רבה. העובדה שצלח במלאכת הכיבוש והגיע לכתר, אינה מחייבת שיצליח לנהל מלוכה. בעבודת האדם, הכיבוש והכתר הם כנגד היכולת להגיע להבנה טובה בתחום מסויים, והמלוכה – היא מימוש ההישג האינטלקטואלי לשם ניהול נכון יותר של חייו.


שלושת הכתרים נחלקים לשלושה תחומים ותפקידים בחיי האדם:


כתר תורה – שלמות החכמה: כאשר אדם מגיע להכרה שלמה שהתורה היא ייעודו ובה נכללים כל מאווייו, רצונותיו ותכונותיו, זוהי המלכתה של תורה, וכתרה מונח על ראשו.


כתר כהונה – שלמות ההנהגה: כאשר אדם מגיע למעלה של לימוד לאחרים, ועומד לשרתם שירות רוחני. שרות זה יכול להתקיים גם ללא שלמות בתורה, שכן יש לאדם את היכולת להעניק עוד לפני שהגיע בעצמו לשלמות. לכן כהונה היא כתר בפני עצמה.


כתר מלכות – שלמות ההנהגה לפי התורה: זהו מבחן המעשה, כמו מבחן ההנהגה של מלך כובש. בדין המלך מצינו בתורה את החיוב המיוחד שיש לו לכתוב שני ספרי תורה. כל אדם מחויב לכתוב ספר תורה לעצמו, כלומר לאמץ לו את הישגיו לחיי המעשה. זהו 'כתר תורה' (והכתיבה האישית מבטאת, בנוסף לכתיבה פיזית, כעין מחויבות שהאדם יכתוב ויבנה את חייו כפי התורה). אך מלך − מחויב לכתוב שניים, אחד 'בבית גנזיו', כלומר למישור הפרטי, ואחד 'שיוצא ונכנס עמו' – כלומר למישור הציבורי.


כתר שם טוב – עולה על גביהם. משום שהוא כנגד הדרגה בה אדם אינו צריך לכבוש יותר, אלא שמו הטוב נהפך בעצמו ל'כתר', והמעלה שקנה − מזוהה עמו באופן טוטלי כמלה נרדפת לשמו. 'כיבוש' זה מתאים ואפשרי בכל אחד משלושת השלבים, ולכן זוהי מעלה העומדת מחוץ למנין, כיון שהיא עולה עליהם, כהשבחה המתאימה לכל אחד מהם.