הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי.

אם אין אני לי, מי לי – אם נדייק במילים נשים לב כי לא כתוב כאן שהאדם אינו יכול להיעזר באחרים, אלא שאם הוא לא עוזר לעצמו אזי גם אחרים אינם יכולים לעזור לו. על פי דרכנו נרחיב את המימרה לכלל יסוד בתכונות האדם, ונאמר, שאדם אינו יכול להשתמש בדברים שמחוצה לו, בטרם בנה את עצמו ומיצה את כוחותיו הגלומים בו. ללא הכנה עצמית זו, כל הדברים שיבואו לו מאחרים יישארו חיצוניים לו, והשפעתם לא תהיה מועילה.

וכשאני לעצמי מה אני – לאחר שהתחיל האדם בעבודה עצמית זו, הוא יכול ואף צריך להיעזר בדברים שמחוצה לו. המושג 'אחרים' אינו מתייחס רק לאנשים אחרים, כי אם לכל דבר שמחוץ למעגל הפנימי של האדם, כולל גם מושגים וחכמות החדשים עבורו. על כך אומר הלל שאל לו לאדם להסתגר בד' אמותיו, אלא ישתדל להכניס לתוך ד' אמותיו גם מן הדברים המועילים שמחוצה לו.

ואם לא עכשיו אימתי – רק עבודה בתנאים קשים, יכולה לפשוט את הספקות ולקדם את האדם לקראת שלמותו. מימרה זו כוללת בתוכה מסר נוסף והוא שאין לו לאדם להמתין להתבהרות ספקותיו או לשעת-כושר אליה הוא מייחל בדמיונו. אלא עליו לפעול בהתאם לנתונים הקיימים, ולפי מה שנראה לו בהווה. הלל מזהיר אותנו מהמתנה שאינה במקומה, שיש בה מן העצלות. בניגוד לאמרה הרווחת ש'הזמן יעשה את שלו', הוא מודיע לנו כאן כי ספקות ובעיות לא יבואו לפתרונן מאליהן, כי אם יש לעבוד ולעמול על פתרונן, ולהתקדם אל השלמות אף תוך כדי ספק, ורק מאמץ זה יביא בסופו של דבר את הפתרון.

לסיכום דברי הלל, נראה לומר שהוא מציב דרך וכיוון ללימוד הנכון. כשהוא מורה תחילה לקנות את הערך העליון, של אהבת השלום והבריות – הבנת הכלל והשלמות שבחלקיו, והבנת המקור הטוב שבאדם, אחר כך הוא מנחה לדרך הנכונה בלימוד, הכוללת חיפוש מתמיד אחר תובנות חדשות בלי לשקוע בקיים, ומכוונת ללימוד שמשלב 'ללמוד וללמד', ולבסוף הוא קורא לאחריותו של האדם ללמוד את עצמו תחילה, ורק אחר כך להיעזר באחרים. ומכאן נעבור לדברי שמאי, המקבילים לדברי הלל אך בנויים לפי שיטתו.