הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלהים, עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום; חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם". חביבין ישראל, שניתן להם כלי שבו נברא העולם; חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי שבו נברא העולם, שנאמר "כי לקח טוב, נתתי לכם; תורתי אל תעזובו".

רבי עקיבא מונה במשנה זו את שלוש דרגות הקשר שבין הקב"ה לבני האדם בכלל, ובין בני ישראל בפרט. קיימים שלוש אופנים לקשר שבין אב לתולדה: צלם – הוא השלב הראשון והבסיסי, ללא צורה של ממש. כלומר: שהתולדה נבראה מאחד מחלקי האב, וזה מה שמחבר ומקשר את יסודות התולדה אל האב. בנים – השלב השני הוא כאשר מעבר לנתינת הבסיס ליצירת התולדה, האב הוא גם מולידו, והילד הוא ממשיך דרכו. ידוע, שכוח ההולדה הוא רק מהעיקר של האב שממנו נברא הבן, ולכן התואר 'בנים' הוא תוספת על תולדה, היכולה לבוא מכל מקום באב ולא רק מעיקרו. כי לקח טוב נתתי לכם – הקשר הגבוה ביותר הוא כאשר מעבר לדמיון הבסיסי, מכין האב לבנו עולם, המותאם לקשר ביניהם. את שלוש הרמות האלו אפשר למצוא בקשר שבין אבות לבנים, אך כאן מדברים אנו בקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים.


ה'אב' – יושב בשמים ואין לו נגיעה לחומריות. הבנים מצווים לצעוד בעולם הזה, מה שאמור להביא לכאורה לריחוק ביניהם, על אף הקשר הבסיסי בשורש. נתינת התורה, היא ספר ההוראה וההדרכה ללמד את הבנים כיצד לחבר בין העולם הזה בו הם שרויים, לבין העולם השמימי שם שרוי האב. התורה היא ההוכחה לרמת החביבות ולקיומו של קשר חזק בין האב לבניו. משנתינו באה ואומרת שישראל מצויים בדרגה הגבוהה של יחסים עם אביהם שבשמים. יש אב השמח שיצר והוציא פירות והם ילדיו, ויש אב השמח שילדיו הם בניו הממשיכים את העיקר שבו. אך לעומת שניהם יש אב שהקשר בינו ובין בניו אינו רק ביצירתם, אלא הכין וסידר להם עולם מלא בצורה שיוכלו להחזיק עמו בקשר קבוע, ללא פירוד כלשהו. זוהי חיבתן היתרה של ישראל.