שמאי אומר, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה; והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.

דברי הזוגות עוסקים לרוב באותו עניין. כיצד אפוא מתקשרים דברי שמאי לדברי הלל?
נראה לומר ששלוש מימרותיו של שמאי מקבילות לאלו של הלל. שיטת שמאי היא, שאין צורך להיכנס לפרטים שאמר הלל, אלא יש להבהיר את היסוד בלבד, וממנו והלאה ימשיך כל אחד בדרכו. מחלוקת זו דומה לשאר מחלוקותיהם של בית שמאי ובית הלל בש"ס. בית שמאי מחשיבים את היסוד, בעוד בית הלל מדגישים את הפרטים, את צורת המעשה, ולא רק את השורש.

הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות– זהו כנגד המשנה הראשונה של הלל: אוהב שלום ואוהב את הבריות. הלל מונה את התועלת שמפיק האדם מאהבת הבריות, ואילו שמאי טוען שאין להכנס לפרטים. יש ללמד את היסוד של "והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" כמסר בסיסי, המניח את האפשרות להגיע לשאר המעלות, מבלי שיש צורך לפרטן. נשים לב כי שמאי אינו אומר שיש להתייחס לכל אדם בצורה הוגנת ויפה, שכן בזה אין חדש, אלא החידוש בדבריו הוא שמידת ההשפעה על אנשים אחרים תלויה ביכולת לקבל ולשמוע כל אדם, כמות שהוא. שורש זה קודם לאהבת הבריות, משום שבכדי ליצור אהבה, יש צורך ביכולת להקשיב ולקבל, להיות פתוח בצורה אמיתית לאחרים, ותכונות אלה כשלעצמן טומנות בחובן הבאת שלום ו'קירוב לתורה'.

אמור מעט ועשה הרבה – מימרה זו כנגד המשנה השנייה של הלל 'נגיד שמא'. כתבנו לעיל בדברי הלל שעיקר המשנה בא ללמד את השלבים שיש על האדם לעבור בכדי להתקדם משלב של הבנה עמוקה אחת, ללימוד שיטתי וקבוע בכל דבר, ולאורך זמן, יחד עם: ללמד ולעשות. כעת בא שמאי ומוסיף שהיסוד והשורש לכל טמון ב"אמור מעט ועשה הרבה". על האדם לבחון את דבריו על פי תוצאותיהם בשטח, כיצד באים רעיונותיו לידי ביטוי. מי שירבה בדיבור וימעט במעשה, יטעה להסתפק במועט, ויחשוב שיסוד אחד שלמד יספיק לו לתחומים רבים. רק התמודדות עם עשייה מרובה תביא אותו להרבות ולהוסיף בלימוד, בכדי להיות מוכן לעשייה מלאה ומגוונת.

עשה תורתך קבע – מימרה זו כנגד המשנה "אם אין אני לי" וכו', ו"אם לא עכשיו אימתי". שיטת שמאי היא, שכל העיכובים בלימוד, החשש מפני העמקה עצמית, ואי שיתוף אחרים, נובעים מתוך המחשבה המוטעית שהתורה היא בגדר 'תוספת' ואינה עיקר. לכן בא שמאי ומדגיש כי יש לעשות את התורה 'קבע'. כוונת דבריו לא רק לרציפות הלימוד ולקביעות הזמן, כי אם להשריש את התפיסה שהתורה היא היא פעילות הקבע הבסיסית הנדרשת מן האדם, והיא המציאות של העולם. לפיכך, כל הנתונים האחרים הכרוכים בהגבלות ובשינויי זמן, מקום, ואדם, אף שמן החובה להתחשב בהם, אין בכוחם לשנות מציאות זו. יש לתת עליהם את הדעת בתוך מסגרת קביעות הלימוד, אך לא בתור ספק בסיסי איך ומתי ללמוד. שמאי מראה לנו כי בעצם ההכרה שהתורה היא קבע, כבר קיימת ההנחה וההסכמה שחובה על האדם לנצל את כל האפשרויות, ללמוד בעצמו, עם אחרים, ועכשיו.