הכול צפוי, והרשות נתונה; ובטוב העולם נידון. והכול לפי רוב המעשה.

פירש רבנו עובדיה מברטנורא: הכול צפוי – כל מה שעושה אדם, אף בחדרי חדרים, גלוי לפניו. והרשות נתונה – בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים" וגו'. ובטוב העולם נידון – במידת הרחמים, ואף על פי כן אין הכול שווין במידה זו, לפי שהכול לפי רוב המעשה, המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים.


במשנה זו רבו הפרושים ונשנו בו מחלוקות ביסוד עניין הבחירה מול עניין הגזירה, כיצד מתיישב 'הכל צפוי' עם 'הרשות נתונה', (עיין ברמב"ם ובמהר"ל באריכות). כאזוב לקיר, ננסה אף אנו להוסיף מעט, על פי דרכנו בפירוש המסכת עד כאן. נראה ששלוש החוליות של מימרה זו העוסקת בהנהגת העולם, הן המשך לשלוש הדרגות שנמנו במשנה הקודמת בדרגת הקשר שבין האדם לבוראו.


הכול צפוי – כל ההתפתחויות העתידות לקרות בעולם – צפויות מראש, וטמונות בשורשים מהם נברא העולם. כל מה שנברא בעולם, הוא בריאה 'יש מאין' מכוח 'עשרה מאמרות' כפי שנראה, ולכן כל שעתיד לקרות בעולם טמון בד.נ.א. שלו כביכול.


מאמר זה בא כנגד המאמר ש'האדם נברא בצלם', והיות והכול בא ממנו, הכול צפוי. עובדה זו אמורה מצד אחד, להגביל את יכולותיו של אדם, אך מצד שני טמונה בכך גם מעלה גדולה: אין מקריות, ואין 'סתם'. הכול קשור למורכבות האין סופית הקיימת בתוך ה'צלם', וממילא גדל מרחב פעולתו של האדם.


הרשות נתונה – על אף שהכול צפוי, ניתן לאדם כוח מיוחד: כוח החידוש והיצירה לפעול ולהרכיב צורות חדשות בתוך השורשים. כוח הבריאה, וכוח היצירה, ניתנו לאדם בזכות זה שאינו בא מן החלק הסתמי שבאב, כי אם מ'עיקר כוח האב', שהוא כוח ההולדה, הכוח היוצר שבו.


ולפי זה החילוק בין הכל צפוי לרשות נתונה, הוא שאמנם כל השורשים קיימים והיעד הסופי צפוי, כי כל בחירה שיעשה האדם – טבועה בשורשים שנבראו מלכתחילה, אך לאדם ניתנה היכולת להרכיב וליצור כרצונו במסגרת השורשים, ולשנות סדרי עולם. לאדם יש בחירה בלתי מוגבלת – בתוך השורשים שמשרטטים את המסגרת הכללית.

מאמר זה הוא כנגד המאמר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", הכיצד? כוח היצירה שניתן לאדם אינו דומה לשאר כוחות, כיוון שבכוח זה ניתן לאדם גם הכוח להשחית ולפעול נגד הכוח האלוקי. כאן באה מעלתם של ישראל ה'חביבין' שניתן להם כלי נוסף מעבר לכוח היצירה הטבעי, כלי שבו נברא העולם, ובאמצעותו ירוסן הכוח ההרסני שבאדם.


ובטוב העולם נידון – כוחותיו של 'נברא בצלם' הם כאמור חרב פיפיות, ויכולים לפעול לרעה כמו לטובה. על כך מוסיף לנו התנא כלל שלישי: בסיס העולם בנוי מכוחות הטוב. כוח המשתמש בעצמו להזיק לעולם, משמיד את עצמו בעצם עשייתו (נרחיב על יסוד זה בעז"ה במשנה הבאה). יסוד זה גלום בנתינת התורה לישראל. התורה היא הכלי שבו נברא העולם, כמאמר רבי עקיבא במשנה הקודמת. שימוש בכוחות שלא לפי התורה, הוא בעצם שימוש כנגד 'הוראות היצרן'. אלא שאין רע בלא טוב, ובכלל הנזק שגרם האדם לעולם נגרם גם נזק לכוח הרע המזיק בו השתמש האדם. יש כאן אפוא מנגנון מובנה המחליש את כוח הרע בעולם, שכן השפעת מעשיו של אדם מוגבלת ואין עתיד לרע לאורך זמן.