רבי ינאי אומר: אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים.

פירשו המפרשים שדברי רבי ינאי מתייחסים למגבלותינו: איננו מבינים מדוע חיים הרשעים בשלווה, והצדיקים − בייסורים. וצריך ביאור, מה עניינה של קביעה זו, ומה תועלת בה. אם כוונתו לעולם הבא, כולם יודעים כי הרשע יתייסר בעולם הבא, והצדיק ישרה בשלווה. ואם כלפי העולם הזה − הרי זו בסך הכול תוצאה הגיונית של מעשיהם: הרשעים בטבעם – מרבים בעיסוקים חומריים, וממילא החיים החומריים נוחים אצלם יותר. ואילו הצדיקים, המהלכים לפי עקרונות רוחניים, מטבע הדברים קשה עליהם יותר ההתמודדות עם החיים החומריים. קושיה נוספת במישור הלשוני: מדוע לא משתמש התנא בתיאורים מקבילים כלפי שניהם, הרי לכאורה היפוך הייסורים הם התענוגים, ושלווה היא רק שלב בין תענוגים ליסורים?


נראה שהתנא מציג פליאה, אך לא על מה שנראה לעינינו בעולם הזה, כי אם על רובד עמוק: התורה חוזרת ומלמדת, כי נפש האדם חצובה ממקור רוחני ושמימי, וכל הימצאותה בתוך הגוף החומרי הוא פלא ובגזירת מלך. הרשעים − רחוקים מאוד מאיזון ומנתינת מזון לנפשם, ולכן פלא הוא כיצד יכולה השלווה והרוגע לשכון אצלם. התינח רגעים של הנאה ותענוגים, זה יתכן כאשר אדם שוכח לרגע ממצבו, אך לא כן 'שלווה', שמקורה בנפש? כמו כן איננו מתפלאים על כך שלצדיקים אין הרבה הנאות חומריות, כי אם על הייסורים שנפשם סובלת, כיוון שאם כפי שנאמר בתורה, האדם הוא הנפש, מדוע נפש 'שבעה' מרגישה בצער הייסורים? שאלות אלה, אומר התנא, אף שהן קשות ונוגעות ליסוד היסודות של בריאת האדם, העובדה שאין לנו תשובה עליהן אינה גורעת מן האמת. כי אנו מוגבלים מלהבינה.

רבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים.

במשנה זו יש להבין: מדוע משלב התנא בדבריו שני עניינים שאין לכאורה כל קשר ביניהם – 'קדימות השלום' והיות 'זנב לאריות'? ועוד: מדוע נקט דווקא 'ראש לשועלים' – אין זו נראית הקבלה מתאימה. השועלים ידועים כבעלי חיים חכמים, ואף שאין זה עומד לטובתם מול האריות, שחזקים מהם, עדיין אין רע כל כך בלהיות ראש ללהקה חכמה אך חלשה...? מדוע לא נקט דוגמה משאר חיות: אלה החזקים מן השועלים ועדיין אינם כאריות, או אלה שאין להם את פקחות השועלים?


והנה, בעיקר דברי המשנה הקשה מהר"ל: מדוע בכלל עדיף להיות 'זנב לאריות'? הרי הזנב – בטל הוא אצל האריה, ואילו אצל השועל אף אם כוחו חלש, הראש עדיין עובד טוב יותר, ומדוע עדיף להיות 'זנב' מאשר 'ראש'?


נראה שהתנא בא ללמדנו שה'סוג' הוא הקובע, ולא האיבר. איבר של מנגנון איכותי, שורה עליו האיכות, ואילו איבר של מנגנון נחות – הוא נחות. האיכות היא ענין של סוג, ולא של נתח מן הסוג. כל מה ששיך לאריה – שם אריה עליו, וכל מה ששייך לשועלים – שם שועל עליו. לראש השועל יש פוטנציאל, אך הולך הוא אחר עיקרו, וכיוון שהגוף חלש, העובדה שיש לו ראש חכם – לרעה הוא לו, כיוון שהראש יעבוד בשרות הגוף. וכן אצל האריה: אף שהזנב אינו מביא תועלת רבה, כיוון שהוא 'של האריה' זוכה הוא בכל מנעמי החיים, ובכל זכויות האריה. בזה בא התנא ללמדנו שאין לראות בשום קיצוניות של האדם – עובדה מוגמרת. אדם מסוגל לפתח את שכלו ולרוממו, אך אם לא ירומם את שאר חלקיו – יהיה ראשו בבחינת 'ראש לשועלים'. וכן להיפך, אדם העובד על עצמו ומגדל את עצמו בסביבה טובה – סופו שלא רק ראשו ולבו יתעלו, אלא כל כולו יזכה בהתעלות.


ניתן לראות בדברים אלו המשך למשנה הקודמת, בה למדנו שעיקר החילוק בין צדיק לרשע הוא בנפש עצמה, ואל לנו להתרשם מרגעים יפים או קשים בחייהם. במשנה זו בא התנא להוסיף ולחזק את הדברים, במשל מעולם החי: אף שזנב הוא חלק זניח אצל האריה, כיוון שמחובר אל הגוף החזק − יהנה גם הוא, וכן להיפך: אף שהראש הוא איבר חשוב, כיוון שמחובר לשועל, עתיד הוא להשתמש בו לדברים בלתי ראויים ובטל הוא אצל גופו. כך גם בצדיקים וברשעים: לא יעזור לרשע 'ראש חכם', כי ילך אחר רשעותו. לא יזיקו לצדיק רגעים חלשים − כיוון שהוא מחובר לנפש איתנה.


ענין 'הקדמת שלום לכל אדם', נובע אף הוא מאותו יסוד. האדם בעצם ברייתו עם פוטנציאל גבוה, דומה לאריה ולא לשועל, כי השליטה נמצאת אצלו בחלק החזק. כל אדם משתייך לסוג הנעלה של 'נברא בצלם'. גם אם אדם ספציפי זה שפל וחוטא ובפועל אינו מתנהג כ'אריה', עדיין הוא בגדר זנב לאריות, ולכן יש להקדים לו שלום.