הוא היה אומר, הכול נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת; וכל הרוצה ללוות בא ולווה. והגבאים מחזרים תמיד בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת; והכול מתוקן לסעודה.

החידוש במשנה זו הוא שלא די שכל מה שניתן לנו הוא כפיקדון ולא ברשותנו, אלא שהכל נתון גם בעירבון, ויש משקל כנגד הפיקדון, שמהווה ערבות לכך שהאדם לא ימעל במה שקיבל. והשאלה שעולה מאליה, היא מהו אותו עירבון, ומדוע הוסיף אותו ה' ולא הסתפק בפיקדון?
הבורא נתן לאדם פיקדון – את נשמתו, שהיא עיקר האדם ופנימיותו, והיא נותנת לאדם את היכולת לראות דברים מעבר לחומר שבהם, במימד של משמעות וצורה. מסתבר לומר שהעירבון יימצא בכוחה של הנשמה, במה שהיא יכולה לעשות ולפעול בעולם. ומהו הכוח הזה? ליצור ולחדש דברים. כוח היצירה של הנשמה הוא הכוח ליצור במלאכות הצורפות - לקחת יסודות קיימים, ולחבר ביניהם לתולדה חדשה שלא היה כדוגמתה. מאחר שזה הכוח העיקרי שיש לנשמת האדם , שמאפשר לה ליצור שינויים ולהטביע את חותמה בעולם – בו אנו צריכים לחפש את העירבון שיש בידי הקב"ה, כדי להבטיח את שמירת הפיקדון- הנשמה.
כדי להבין מה העירבון, נעמיק תחילה במהות כוח היצירה שיש באדם, ולשם כך נחזור לכוח היצירה הראשון, בו ברא הקב"ה את העולם. בריאת העולם נעשתה בכוח השילוב של רוח וחומר, כאשר הקב"ה נתן בחומר רוח, שנתנה בו יכולת לחיות ולנוע. והצורה הבולטת והעיקרית של השילוב - היא בבריאת האדם, כשנטע הקב"ה חיות רוחנית לתוך טיפה סרוחה.
כל יצירה שיוצר האדם – נעשית בצלם הכוח העליון, וממילא כל דבר שקיים בעולם חייב להוות המשך למושג 'שילוב'. ללא זה, הוא בעצם נגד הכוח המחייה אותו ואת העולם כולו, ולכן אין קיום בעולם לעשייה שמפרידה בין החומר לבין הרוח בצורה מוחלטת, כי היא סותרת את הכוח שבו נברא העולם. איפה מתבטא השילוב של רוח וחומר ביצירה של האדם ? 'כוח היצירה' מתאפשר רק כאשר מחברים שני מרכיבים שונים ומולידים מתוכם דבר חדש, כי יצירה מהורה אחד – אינה יצירה, אלא המשכה שאין בה חידוש. רק שילוב של שני דברים, תוך השוואה וחיפוש האיזון ביניהם – הוא יצירה. השילוב הזה לא יכול להתבצע רק כשילוב מעשי וטכני, כי תוך כדי השילוב מתעורר הצורך להעמיק לפנימיות ולמהות של כל מרכיב – לרוח שבו. וגם היצירה הסופית- החידוש שבה הוא המשמעות החדשה שנוצרה, ולא ההרכבה הטכנית של שני החלקים.
שני דברים דרושים בשביל ליצור: יש צורך בכוח רצון, שכן הוא שמעורר את כוח היצירה ונותן בו חיות, ויש צורך באיזון בין הדברים שאותם משלבים, כי כפי שנראה, אין אדם או כל כוח אחר יכול לפעול לאורך זמן כאשר כוח אחד פועל בתוכו על חשבון כוח אחר.
אחרי שהבנו את מהות כוח היצירה שבאדם, ואת העובדה שיצירה – היא שילוב של רוח וחומר והגעה לתוצאה חדשה, נבין מהו החידוש שבא ר' עקיבא ללמדנו.
העירבון אליו מכוונת משנתנו הוא הנזק שגורמת יצירה שלא משלבת את כלל הכוחות שיש באדם. היות וכוח היצירה הוא כוח שיונק ממקור עמוק של האדם, פעולה שאינה מבוצעת בדרך הנכונה של השילוב, אלא משתמשת בצורה לא מאוזנת באחד מהכוחות – מזיקה לאדם, ופירעונה הוא שהיא תפר את איזונו של היוצר, ותחליש אותו ואת מקור חיותו. אדם שפועל טכנית ומעשית בצורה מנותקת – נזקו אינו גדול. אך אדם שיוצר, ומפעיל את כוח רצונו בצורה לא מאוזנת – פוגע בעצם בעיקר כוחו וחיותו, ולכן זה עצמו העונש והפירעון על מה שעשה. פעמים רבות אנו רואים שאנשים פועלים ויוצרים בצורה מנותקת בין רוח וחומר למשך תקופה קצרה, אך לא מצליחים להתמיד בזה לאורך זמן, כי עצם היצירה המנותקת מחלישה את כוח חיותם וחיוניותם. ההתנתקות מכלל המרכיבים של האדם, וההתמקדות בכוח אחד ספציפי אמנם נותנת לאדם כוח ואנרגיה חזקה לכיוון בו בחר, אך לטווח ארוך – הניתוק הזה יחזור אליו כבומרנג והכוחות האחרים יגבו ממנו את פרעונם.
'מורי הדרך' לפעול נכון עם כוח השילוב והיצירה, הם התורה ומידת הטוב. 'הוראות' אלה הן היפך המושג 'עבירה' ו'מידת הרע', לא משום שמידות אלו הן 'יצירה רעה', אלא מפני שאין בהם יצירה כלל כי הן מתמקדות בחומר – בטיפוח כוח אחד, אחד ולא משלבות בין כוחות.
ועל כך אומר התנא "הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים"– אמנם האדם קיבל כוח יצירה ואפשרויות בלתי מוגבלות, אך כוח היצירה הזה נתון בעירבון, וטמון בו מנגנון של השמדה עצמית, במקרה של שימוש לא נכון. הכוח הזה משול למצודה- לרשת המגבילה והשומרת על כוח היצירה על מנת שיתמקד במטרה שלשמה נברא, ולא יגרום לתוצאות הרסניות.
"החנווני מקיף" - צורת הפירעון אינה מידית, בו במקום, אלא תוצאות המעשה של האדם חוזרות אליו לבסוף, ובכך מתקיים הפירעון: אם אדם השתמש בכוח היצירה לטובה, הוא מקבל בכך כוח נוסף ויכולת ליצור עוד. אך אם אדם השתמש בכוח היצירה באופן שלילי – המעשה הזה הורס ומקלקל את כוחות האדם להמשיך וליצור. מלכתחילה, אין הגבלה על מעשים, "וכל הרוצה ללוות בא ולווה" - ככל שיש לאדם יותר כוח ויותר רצון – הוא יכול ללוות יותר. אך אם הוא משתמש בכוחותיו לרעה, הוא לא יוכל 'ללוות', כיון שתוצאות המעשים האלו יחלישו את רצונו ואת כוחותיו לפעול. הגלגל הזה הוא תמידי, וההחזר הזה הוא קבוע, "הגבאים מחזירין תמיד בכל יום". העשייה ופירעונה תלויים זה בזה. יצירה בלתי ראויה – מביאה לפירעון - שמביא לפגיעה בכוח היצירה עצמו.
וכיצד מתבצע הפירעון? איך באמת גורמת יצירה לא ראויה להחלשת כוח הרצון?
ונפרעין מן האדם לדעתו ושלא לדעתו – וכי צריכים רשות לפרוע מאדם ? מהו שלא מדעתו? אלא, שעניין הדעת אינו במובן של 'בלי רשות', אלא הגדרה של המקום והצורה שבה נפגע האדם ובכך הוא נפרע. 'פירעון לדעת' הוא החלשת כוחו ורצונו של אדם, שבאופן מודע יסרב מלהמשיך בעשייה. פעמים רבות לאחר שאדם פעל ועשה רע בעברו, הוא מתמלא ברגשות אשם המחלישים את כוח יצירתו בעתיד, ונכנס לאדישות ולחוסר אימון בעצמו, עד שהוא מחליט בעצמו להימנע מלהשתמש בכוח היצירה ומאבד את החיוניות בחיים. 'פירעון שלא מדעת', עניינו כאשר הדעת עצמה נפגעת מן המעשה הרע שעשה. דוגמא לכך היא אדם, שאינו שומר אימון לאחרים, ונהפך עקב כך לחשדן כלפי אחרים, והסבל הוא 'שלא מדעתו', כי אף שהוא עדיין רוצה ליצור ודעתו איתו הוא כבול בשלשלאות שהוא עצמו כבל בהם את כוחותיו ו"שלא מדעתו" הוא נאלץ להפסיק ליצור.
ויש להם על מה שיסמוכו – צורה זו של עונש, בנויה על כך שכל תוצאה – סמוכה ותלויה על מה שיצר אותה. העונש נסמך על היצירה הלא מאוזנת, כי היא בעצמה הפרה את איזונו של האדם והחלישה אותו. והדין דין אמת – מעבר לכך שהעונש מוצדק, והוא נובע מהמעשה הרע עצמו, הוא גם אמיתי ומבוסס על מדת האמת. כך בנוי העולם ואי אפשר אחרת. אמת היא דרגת הכרח וקיום חזק יותר, מאשר סמך ותלות. והכול מתוקן לסעודה – הכול מוכן וערוך לסעודה האמיתית, היא ההנאה והתכלית הרוחנית שלעתיד לבוא. אדם אינו צריך לדאוג להכנה של הדברים הטובים המהנים את נשמתו. הכל קיים ומתוקן מאליו, מוכן ותלוי במעשיו של האדם ובהשפעתם על שלמותו. מטרת האדם היא רק להגיע עם הכלים והתכונות שניטעו ושניתנו לו, למקום הסעודה. אלא שהאדם המצוי, ברוב סכלותו, אינו רואה את הסעודה האמיתית אליה כמהה נשמתו, והולך ומחפש לו 'סעודות' זמניות ורגעיות.