שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא.

במשנה זו רבו השאלות, יעוין ב'דרך חיים' למהר”ל, ובספר 'בית אבות', ואלה עיקרן: מה פשר החשיבות העצומה שניתנה כאן לשתיקה, ולא להקשבה וללימוד, שהם לכאורה הדברים הראויים לאדם לעשות כאשר הוא שותק. כמו כן נשאלו שאלות על החיבור והסדר שבין שלוש מאמרי השתיקה שבמשנה. בנוסף, מדוע אמר שהשתיקה טובה לגוף, ומדוע הקדים את העובדה שכל ימיו גודל בין החכמים? לשם מה נצרכת הקדמה זו, דווקא למימרות אלה בנושא השתיקה?

בגמרא (שבת פח, ע"ב) מבואר שעניין השתיקה שבמשנה הוא כלי למדידת רמת ייחוסו של אדם. מי שביכולתו להיות מן 'הנעלבים ואינם עולבים', להישאר אדיש ולשתוק בזמן ריב ומדון, בידוע שהוא מזרע ישראל. והנה פשטות המימרה של ר' שמעון עוסקת במדת השתיקה שלמד בקרב החכמים, לא במקום ריב ומדון? ונראה לומר שהשתיקה המוזכרת כאן אין משמעותה שהוא היאלמות תחת דיבור, אלא שתיקה במובן הימנעות חכמה מדיון ומפולמוס מיותר. יש מצבים בהם השתיקה היא כלי להתמודדות עם השונה בצורה רצינית יותר מאשר באמצעות ויכוח. יש מקום לדמיון בין ויכוח בין שני אנשים ניצים, לבין ויכוח בין החכמים שכבר הורגלו בדיונים וויכוחים. החכמים באמת, אינם מעוניינים לחזור תמיד על נקודות אי-ההסכמה שביניהם, אלא שותקים ומתמקדים בנקודות החדשות שמהן תוכל לצמוח תועלת בנוגע לעניין העומד על הפרק. בעת מריבה בין אנשים, מי שמסוגל לשתוק מוכיח שיש לו ביטחון וגב תומך, ומכאן סימן על ייחוסו. כך גם בין החכמים, מי שמודע לשורשי הדעות והשיטות, זוכר את תכליתיות הדיון שעומד על הפרק, ושומר על עצמו ממוקד, קל לו לשתוק לגבי הרבה דברים בכדי להגיע לנקודה העיקרית.

בכך מובנת ההקדמה כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא כתב סתם ששהה בקרב חכמים. השתיקה נמצאת במה שבין החכמים, ולא במה שהם מסכימים. שתיקה זו כוללת בתוכה עצה, שלא לחזור ולדון בפערים נושנים וידועים, כאשר ידוע שאין להם פתרון, בשל היותם נובעים ממה ש'בין חכמים', כלומר מהבדלי אופי ודעות, ואם כן הדיון החוזר והנשנה בפערים ישנים - אינו רק מהווה בזבוז זמן לריק, אלא גם מעיד על חוסר הבנה במחלוקות החכמים.
ולא המדרש עיקר אלא המעשה − המשנה באה לפרש כיצד מתמודדים עם פערים קיימים בין חכמים (שהם מחויבי המציאות), ואיך מגיעים, על אף ההבדלים, להכרעה בנושא העומד על הפרק ומצריך דיון בין החכמים. העצה הראשונה והבסיסית היא להגיע למצב של שתיקה, כלומר התעלות מעל הפערים. העצה השנייה היא "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". כלומר, אם נעמיק בנושא שלפנינו במבט כולל, ניווכח שהפערים הקיימים הם במדרש ובתפיסה הכוללת, אך לא במעשה. מעשה ניתן להיעשות מכמה כיוונים, ואין בו מצב של אמת אבסולוטית כמו בעולם של אידיאות תיאורטיות. לאחר שמגיעים להבנה זו, אזי יש מקום לכמה תפיסות יחדיו, משום שהדעה בעולם הזה תלויה גם בעולם המעשה, וכך ראוי שיהיה. עצם ההבנה שהמעשה הוא העיקר, תקרב בין חכמים, ותסייע להכריע בשאלה מעשית העומדת להכרעה. נמצא אפוא כי הן השתיקה, והן ההבנה שהמעשה הוא העיקר, מביאים להרחבת ולהעמקת הדיון שבין החכמים ומסייעים לגישור על השוני והפערים.

וכל המרבה בדברים מביא חטא − לפעמים, בעת ויכוח, ריבוי הדיבור כשלעצמו מביא את ההקצנה ואת חוסר היכולת להגיע להסכמה/להבנה בין המתווכחים. לכן אומר התנא שיש לצמצם את הויכוח לנקודה העיקרית ולא להרחיב את הדיון מעבר לכך, שכן עלולים המתדיינים להגיע לויכוחים נוספים ובעקבות כך לפירוד לבבות.