שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.

שלוש היסודות: תורה, עבודה, וגמילות החסדים, הוצבו כאן בשורה אחת, כשווים. הדבר מלמד על חשיבותו של כל אחד מהם בפני עצמו, אך גם על חשיבות החיבור ביניהם, כשלושת רגליו של העולם. כל אחד מן הדברים הוא בעל מעלה עצמית, אולם שמעון הצדיק משמיענו כאן שהעולם 'עומד' על שלושתם רק כשהם יחד. מהדמיון לרגלי שולחן אנו למדים חידוש גדול, שלא די בחשיבותו העצמית של כל אחד, כי רגל אחת לשולחן – אין לה שום מעלה, אלא רק נזק, ורק כששלושת הרגליים קיימות – יש להן ערך. וכך גם בשלושת הדברים שמנה שמעון הצדיק: לכל אחד בפני עצמו אין תועלת, אלא רק נזק, ולכל 'רגל' יש השפעה מהותית על השתיים האחרות, כחלקים משלם אחד ורק אז הם יכולים להיחשב כמעמידי עולם. ולא זאת בלבד, אלא שההשפעה של כל דבר על השניים האחרים, אינה רק למען התוצאה הסופית של העמדת העולם, אלא היא השפעה אמיתית ומהותית, שמשנה את העיקר והופכת אותו לאחר.
ולכאורה יש להקשות, בשלמא התורה והעבודה אינם שלמים ללא דרך ארץ, שכן כידוע "דרך ארץ קדמה לתורה", ואנו יודעים שללא תכונות טובות וגמילות חסדים, גם התורה והעבודה אינם שלמים. מאמרים נוספים ברוח זו נפגוש להלן בהמשך המסכת, שעניינם שללא עבודת הלב אין ערך לקניין החכמה ולשאר קניני השכל. אולם בכל הנוגע לגמילות חסדים כשלעצמה, מדוע יגרע ערכה העצמי ללא תורה ועבודה?

נראה מכאן יסוד חשוב: אינה דומה גמילות חסדים של אדם חסר חכמה, או בעל אופי מעשי, לגמילות חסדים הבאה מאדם חכם ומרגיש. החסד המושלם מושפע מתורתו של האדם והבנתו, ואינו רק עזרה נקודתית וממוקדת, שלעיתים השפעתה מסתיימת מהר ואין לה תוצאות ארוכות טווח. החסד הנדרש מהאדם החכם, הוא חסד שיש בו תהליך, ותוצאותיו רחבות יותר.
על נקודה זו מבקש שמעון הצדיק להעמידנו ולחדש: לא רק שהעולם נצרך לכל שלושת הדברים לשם קיומו, אלא שכל אחד מן השלושה בפני עצמו אינו אפילו רגל אחת שניתן להישען עליה! החסד שהתורה דורשת אינו סתם חסד, אלא חסד שיכיל וישלב בקרבו את השכל ואת הלב. כמו שהעולם נברא בתחילה באמצעות מדת הדין והאמת, ורק אח"כ הוסיפו את קיומו על ידי מדת החסד, כך גם אצל האדם. אל לו להישען על מידת החסד על חשבון התורה והעבודה, כי אם יעשה זאת, שום תועלת לא תצמח אלא רק נזק, אלא עליו להתבסס על שלושתם יחד! רק תורה ודין הכרוכים בעבודת הלב− היא השלמות. וכמו כן רק רגש ועבודת הלב שעברו את מבחן השכל – זוהי עבודת הלב הראויה. כך גם בגמילות חסדים: רק חסד שעבר את מבחן ה'דעת' וגם את עבודת הלב, הוא החסד שעליו עומד העולם.

אולם יש להדגיש כי אין כוונת שמעון הצדיק לומר שאדם העושה מעשה מתוך רגש הומניטרי טבעי אינו מקיים מצווה, להיפך, מעשים הנובעים מתוך רגש הרחמים הם מעשים אמיתיים. אלא שעם כל זה, רצונו לשלול מצב שבו האדם בשכלו אינו מבין מדוע חסד הוא חשוב וכל מעשיו נובעים רק מהרגשות. לזאת הוא משמיענו ששלוש הרגלים נצרכות זו לזו, ונותנות תוקף האחת לשנייה, כלומר, תורת החסד היא תורה שצריכה להיות גם תורת השכל! כמו כן לגבי תורה: אם היא קיימת בקרב האדם במנותק מלבו ומגמילות החסדים שלו, היא אינה תורה המקיימת ומעמידה עולם, אלא הרסנית והופכת ל'סם מוות'.