רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון. וכל העמלים עם הצבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד. ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם.

יש להבין, בתחילה אומר רבן גמליאל ששילוב של תורה ודרך ארץ הוא יפה ומשכיח עוון, ואילו בהמשך הוא מחריף את אמירתו עד כדי ששילוב של תורה עם מלאכה הוא קריטי למניעת עוון. עוד יש להבין כמובן כיצד קשורה הסיפא של 'כל העמלים עם הציבור' לרישא?
ונראה לומר כעין מה שכתבנו במשנה הקודמת, שכאשר אומר התנא ללכת בדרך הכוללת שני דרכים יחד, אין כוונתו שהן תישארנה כשתי דרכים שונות, אלא כוונתו שעלינו למצוא את נקודת החיבור ביניהן. על יגיעה זו מדבר כאן רבן גמליאל: היגיעה והעמל שבמציאת נקודת החיבור היא זו שתשכיח עוון. העוונות באים כאשר אדם אינו מודע ואינו מבין את המציאות, או כאשר אינו מוכן ומתאים את עצמו להתעסקות רוחנית. כאשר מוצא האדם את נקודת האיזון בין התורה לבין דרכו של עולם, סימן הוא שהגיע לחיבור הנכון ויצא מכלל עוון.

רבן גמליאל מדבר על שני מקומות בהם צריך את השילוב והאיזון בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני: בלימוד עצמו, ובחלק המעשי. כשהוא מדבר על החלק הראשון, הוא משתמש בביטוי 'יפה', כי זהו הלימוד האמיתי והנכון. אך כשמדובר על מעשה, שם כבר עלולות להיות השפעות מעשיות גרועות כתוצאה מחוסר השילוב, ולכן שם משתמש התנא בשפה חריפה יותר, של 'בטלה וגוררת עוון'.

במימרה הראשונה מדבר רבן גמליאל על צורת הלימוד וההבנה, וטוען שצריכה היא לבוא בשילוב תובנת התורה עם תובנות החיים. במימרה השניה הוא פונה לשלב הבא. לאחר שאדם למד והבין נושא מסוים, עליו להופכו וליישמו במלאכה ובמעשה, כי לולא זה התורה וההבנה שהשיג עתידים להתבטל. ביטול זה לא יהיה רק חסרון בתורתו, אלא יגרור עמו בהכרח עוון. עניינו של ביטול תורה אינו רק הפסקת הלימוד מבחינת הזמן, כי הלימוד בעיקרו אינו עניין כמותי, וביטולו שייך רק כאשר יתבטל ממנו שם תורה ממה שלמד. דבר זה יקרה כאשר התובנות שלו, שהיו נכונות בתחילה לפני היישום, יתבדרו וייהפכו מסם החיים לסם המוות, כיון שלא עברו תהליך של יישום. תורה ללא המציאות − אינה תורת השם, ואדם ללא חיי מעשה אינו מבין נכון את התורה (כמו שכתב הרמב"ם בהקדמה לזרעים), השגיו הרוחניים אינם קרויים עוד 'תורה' ולפיכך הם עצמם גוררים עוון.

לפי זה נבין את הקשר בין הרישא, העוסקת ב'תורה ומלאכה', לבין הסיפא העוסקת בענין צורכי הרבים. לאור מה שלימדנו התנא על החיבור ההכרחי בין תורת האדם לבין המעשה, היה מקום לשאול לגבי העוסק בצרכי ציבור. כל האמור לעיל שייך כאשר אדם עסוק בצרכיו, או אז ניתן לקבוע את דרגתו בהתאם לדירוג נקודת המפגש שלו בין הרוח לבין המציאות. אולם בכל הנוגע לעיסוק בצורכי הרבים, היה מקום לתמוה: כיצד יימצא החיבור? הרי לעוסק עצמו יש רוחניות מסוימת, וחיי המעשה של הציבור אינם תואמים בהכרח את צרכיו ואת תפיסת המציאות הפרטית שלו? על כך בא רבן גמליאל ועונה: אין להסתכל על צרכי רבים כעל צרכים רגילים של אנשים רבים, אלא יש לראות את צרכיהם מתוך מבט של 'אומה', בעלת היסטוריה ועתיד, ומצבה כרגע אינו אלא נקודה אחת בשלשלת ארוכה. לפיכך גם אם צרכיהם אינם תואמים את צרכיו שלו, עצם ההתעסקות בהתאמת צרכיהם מתוך מבט של 'לשם שמים', מביא לאדם שכר הרבה. ההתאמה וההבנה של ההיסטוריה, וההבנה שצרכיהם הם חלק מתהליך שמימי ארוך, יש בהם מימד עמוק המסוגל להביא לאדם תועלת חשובה שאי אפשר לקבלה בעבודה הפרטית והאישית.