אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת שלא לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם.

יש מקום להקשות על השימוש בדוגמה של 'עבדים', בשני צידי המשוואה. לכאורה עבד עובד תמיד שלא על מנת לקבל פרס, וכי יש עבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס?

והנה בעניין של לשמה ושלא לשמה, רבו המקורות, הפירושים והחילוקים בין סוגי הכוונות. נראה לפרש כאן ולדייק שישנו גם חילוק בין סוגי המצוות. ישנן מצוות שחיובם נובע מכוח עבדותנו כלפי הקב"ה, מעצם היותנו נבראים. עובדה זו מחייבת אותנו באמונה באדון ובבורא ובכל המצוות הנובעות ממנה. מחויבות זו היא בתור 'עבדים', ועשייה 'לשמה' היא הכרחית בהן, ועשייה שלא לשמה מבטלת את מהותן. מאידך ישנה קבוצה אחרת של מצוות, שהן כעין תוספת מיוחדת שנועדה להופכנו לעם סגולה, לאדם בעל שלמות, כמו חיובי הכוהנים, הקורבנות, יוהכ"פ וכדומה. מצוות אלה תקפות גם אם הן נושאות שכר, כיון שתכליתן להביא את האדם לידי שלמות.(אלא שברור ששכר גשמי הוא צורה נחותה הממעיטה גם את ערך העבודה, ורק שכר רוחני הוא הראוי).

החלק הראשון מוגדר כמצוות הנובעות מ'יראה' כי הן הכרחיות להיותנו "נברא" ולכן אנו בהם כעבדים, שאין להם ברירה אלא לקיים את הציווים האלו, ואילו החלק השני, הוא מצוות הנובעות מ'אהבה' כי הן נובעות ממקור האנרגיה החיובית שבאדם, מתוך רצון להתעלות לבחור וליצור ולהתחבר באהבה אל מקור האמת.

מעתה אפשר לומר שהשימוש במושג עבדים במשנתנו אינו בא בתור דוגמא, אלא בתור הגדרה לעניין שמדברים בו. אנטיגנוס איש סוכו בא לומר שבחלק הזה, הוא חלק היראה, שאנו מחויבים מכוח עבדותנו − אין לנו לעבוד למען שכר כי אם לעשות את המוטל עלינו ללא ציפייה לפרס כי הוא הגדרת עבדותנו. החלק האחר הוא המצוות הנובעות מאהבת השם, שבהן הציפייה ל"הרוויח" מהשלמות ומההתקדמות היא חלק מה'לשמה' כמו שמבואר בהקדמת ה'אגלי טל' לגבי לימוד תורה לשמה.