הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו.

משנתנו נותנת שלושה סימנים להבנת הסיכון שבהתקרבות לרשות:
שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן − הקירוב שלהם אינו אלא לצורך עצמם. גם אם אדם יתקרב אליהם קירבה אמיתית זה לא יעזור לו, כי היחס שלהם מבוסס על 'צורך עצמן'. לא משנה להם אם התקרבת וקיבלת את עקרונותיהם, הם עדיין קובעים את אנשיהם לפי אינטרסים ולא לפי עקרונות. זוהי סיבה ראשונה להתרחק מהם.

נראין כאוהבין בשעת הנאתן – סיבה שניה: אף אם התקרבת והם מגלים כלפיך אהבה, אל תתפתה לחשוב שהנך חלק מהם. בדרך כלל אהבה מעידה על שייכות, אך כאן מדובר באהבה שונה, המבוססת על הנאה. אהבה ראויה מולידה את ההנאה, אבל כאן זה הפוך: הרצון להנאה מביא אצלם את האהבה והחיבור.

ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו − אם סברת לתומך כי לפחות כל זמן שייהנו ממך תהיה לך תועלת מהם, דע לך, שהם לא יעמדו לרשותך כאשר תזדקק להם! כי אנשי רשות, מטבעם, בורחים ממצבים קשים. אנשים אלו שאינם עמלים ביגיע כפיהם, הקושי והמחויבות מרחיקים אותם. בעוד שאצל אנשים רגילים, כאשר אוהבים, ויש חיבור אמיתי, הקושי הוא הזמן לבטא ולעזור, אצל אנשי הרשות, שלא ביססו את חייהם על שילוב של תורה ומלאכה, עסקיהם המנוכרים מרחיקים אותם מקשר נכון עם בני האדם.

ניתן להיווכח בכך בכל דור, וגם בימינו, שאנשי רשות, כאלה הפועלים מאינטרסים אישיים ומשתמשים לצורך כך באנשים שמסביבם, מצטיירים ומתנהגים כחברותיים ביותר, בעוד שהם עושים מעשים שאינם מקובלים על דעת הבריות. מציאות זו צריכה לעוררנו להבין שהחברותיות שלהם נובעת מחסרון, שאינם מבדילים בין התועלת לבין האדם עצמו, ורואים באנשים מקור להפקת תועלת. מצד אחד קל להם וחשוב להם לזרום עם הציבור, אולם בשעה שהאובייקט, קרי 'התועלת' מבקש מהם תועלת בחזרה, הוא מיד 'מתאדה' ונעלם. זאת משום שמעולם לא ראו בו אדם במובן האנושי של המילה אלא רק מקור לנתינת כבוד ומעמד. ומפני אנשים כאלו מזהירה אותנו המשנה שאל לנו כלל להתוודע אליהם.