רבי שמעון אומר, שלושה שאכלו על שולחן אחד, ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר "כי כל שולחנות, מלאו קיא צואה בלי מקום". אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר "וידבר אלי זה השולחן, אשר לפני ה'".

גם במשנה זו עולה התמיהה: וכי רק שתי אפשרויות קיצוניות ישנן, האם אין מצב ביניים, בין 'לאכול משולחנו של מקום' לבין 'זבחי מתים'? ועוד צריך להבין: בדוגמא שנוקט התנא שני פרטים: א' מדוע מזכיר דווקא 'שלושה שאכלו' ולא המשיך לדבר על שניים, כמו במשנה הקודמת? ב' מדוע עבר התנא לדבר על אכילה בצוותא, בעוד קודם דיבר על סתם ישיבה בצוותא, מהי משמעותה של האכילה בענין זה?


נראה שההבדל שבין שנים לשלושה ניכר דווקא בשעת סעודה. 'שעת סעודה' היא זמן לעיסוק בצרכי האדם, בעוד ש'שעת ישיבה' מבטאת סיטואציה של שיחה עיונית. כאשר יושבים שניים ומעיינים יחדיו ניתן לעשות זאת בדרך תורנית, או להבדיל בצורה שטחית הבזה לדברים וקרובה ל'ליצנות' כמו שהתבאר לעיל. בזמן של סעודה, זמן המסמל עיסוק בצרכים, אין חובה לעיין ולנתח דברים, אלא שגם שם ישנן שתי אפשרויות: ניתן להתעסק בצרכים בצורה תועלתית ועל פי התורה, וניתן לעשות זאת בצורה שטחית שאינה מביאה שום תועלת.


במושב של שני אנשים העוסקים בצרכיהם, ישנה בדרך כלל חשיבות עצמית לצרכים בהם הם עסוקים, גם ללא 'שקלא וטריא' תורנית, כי דיבורם הוא אישי בין שניהם, ודיבור אישי מכיל לרוב תועלת הדדית, כמו מילה טובה או בירור דילמות וכדומה. לא כן בשלושה היושבים יחדיו, שבדרך כלל הדיבור לא יהיה אישי, כי אין אינטימיות בשלושה. ממילא ישנה דרישה שתהא חשיבות עצמית בתוכן שיחתם, וזה יקרה רק אם יקיימו את דיבורם על פי התורה.


להמחשת המצב של שלושה, המנסים לקבל תועלת לצרכיהם בצורה שאינה תורנית, בוחר התנא להשתמש בסיטואציה של אכילה יחדיו. האוכל הוא צורך חיוני ממנו ניזון האדם, אך יש בו שני רבדים: האחד – מילוי כרסו להרגשת שובע, המקביל לרובד השטחי שבדיבור, והשני – קליטת המזון ופירוקו למרכיבים החיוניים המזינים את הגוף, המקביל לרבדים היותר פנימיים ועיוניים שבדיבור, ה'מפרק' נושא בצורה עמוקה ומזין את הנפש.


המטאפורה של 'אכילת קיא' כוונתה ללעיסת הלעוס כבר. 'אכילת צואה' היא מטאפורה לאכילת פסולת שהגוף דחה ואין בו עוד תועלת לגוף. ההבדל בין עיסוק בצרכים על פי התורה לבין עיסוק בצרכים בצורה שטחית, דומה להבדל שבין אכילת דבר מזין המכיל את אבות המזון הראויים לגוף, לבין אכילת מאכל ריק מכל תועלת, שקיימת בו רק פעולה של לעיסה ומילוי הקיבה. ניתוח עניני (בשלושה), הממוקד בצורך מיידי ושטחי, אינו מזון לנפש, ודומה לאוכל הנלעס לצורך 'הרגשת השובע'. לא כן העיסוק בצרכים שיש בהם מזון לנפש, שהם כאכילת אוכל עם כלל מרכיביו החיוניים.