יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים קיבלו ממנו. יוסי בן יועזר איש צרידה אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים; והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם.

לכאורה שלושת הדברים אינם נראים כהולמים זה את זה וכמתייחסים לאותו השלב בעבודת האדם. הראשון עוסק בענייני הבית, השני: על הקרבה לחכמים, והשלישי מתייחס לאופן הלימוד, שיעשה בצימאון. עלינו אפוא להבין את הקשר שבין שלושת חלקי המשנה.

נראה לפרש את משנתנו באופן האלגורי הבא: התנא משתמש במושג 'בית' כמשל למקום החכמה בחיי האדם, כשם שהבית מסמל את מקום קביעותו ובסיסו של האדם. התנא בא ללמדנו בזה, שראשית בניינו העצמי של האדם היא שהחכמה תהיה אצלו כאבן פינה ובסיס− כבית, ושתהיה בדרך קבע אצלו, בבחינת 'בית ועד לחכמים', לא בתור תוספת, ולא בתור אורח. וראו ב'דרך חיים' למהר"ל שכתב כעין זה.

ישנם אנשים שמהותם העצמית וחכמתם נפרדים זה מזה. הם אמנם למדו רבות וקנו חכמה, אך היא נשארת בגדר תיאוריה, והם לא מבצעים את הקישור בינה לבין חיי המעשה, וממשיכים להתנהל בהם בשטחיות וברובד החיצוני ביותר. אך באמת, באה החכמה והתורה כדי להאיר לאדם את חייו, להעניק לו את היכולת להבחין בדקויות ולחיות את החיים בעומק, ואת הצורה שבהם, לא רק את החומר.

הוי מתאבק בעפר רגליהם– אחרי שנתנה המשנה את המקום הנכון לתורה וחכמה באדם, היא באה ללמד על השלבים שכרוכים בחיים כאלה, המעניקים לחכמה את מקומה הנכון, ובפסקה זו באה להורותנו שעל האדם לאהוב את האבק שהחכמה משאירה אחריה ב'מסעה'. הליכה קלה ונינוחה אינה משאירה אבק אחריה, אולם הליכה כבדה ועמוקה מתחככת בקרקע, ומעלה אבק רב מפסיעותיה. ברור הוא שהחיים ללא החכמה הם זורמים ופשוטים יותר, בתחילה, אולם חיים שכאלה אינם משאירים סימן ורושם אצל האדם. לפיכך בא התנא ומדגיש שמלבד הפיכת החכמה לבת-בית, על האדם לקבל וללמוד ליהנות מן האבק שהליכתה הכבדה של החכמה משאירה אחריה. כאשר יבוא האדם ללמוד את החכמה ייתקל קודם כל באבק – בתוצר-הלוואי המעיק, אולם בהמשך הדרך יוכל ליהנות גם מן ההליכה עצמה ומן האיתנות ומהעומק שהיא מוסיפה לחיים. או אז היא תהפוך מדבר מעיק ומטריד, לשמחה ולעונג הדעת.

הוי שותה בצמא את דבריהם–ואחרי שהבין האדם את השלבים שמתלווים ללימוד, עליו לדעת איך צריך להיעשות הלימוד. בספר אבן שלמה השווה את הצימאון הזה לצימאון אליו התייחס דוד המלך בתהילים: "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים" שם ביארו שדוד משתמש בדוגמא של צימאון האיילה על המים, משום שהאיילה מזונה מנחשים ומטורפים השורפים את מעיה, ולכן נזקקת היא למים להשקיט את סערת בני מעיה. צימאון כזה נדרש מן הלומד! אין די להכניס את החכמה לביתו, וגם אין די בכך שיסכים להיכנע להשפעת החכמה על חייו, כי אם יש לגשת לתורה מתוך הבנה והרגשה שהיא המשקיטה את סערת הנפש, והיא המזון לנפש צמאה.