רבי חנניה בן חכינאי אומר, הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה ליבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו.

בקריאה פשוטה, נראים דברי התנא חמורים בצורה לא מובנת: איך יתכן שאדם שנשאר ער בלילה – יהיה חייב על בך מיתה? ואם נאמר שכוונת התנא היא למה שעלול אדם לעשות בשעות הלילה – מדוע הוא לא מדבר על כך, ומציין רק את תחילת המקרה ולא את עיקרו?
ונראה לומר, שאין הכוונה לפשוטם של דברים, אלא שבא התנא ללמדנו שישנם אנשים שיש להם כוחות, אך שימוש לא נכון בהם, בצורה פושעת, תביאם: 'להתחייב בנפשם'. הניעור בלילה – הוא אדם שיש לו כוחות ערניים, ואינו יודע מה לעשות עימם, ב'לילה', שהוא זמן שאינו נועד לעשייה. המהלך בדרך יחידי – הוא אדם שיש לו כוחות, ויש לו דרך, אך הולך בה לבדו מפני שאין מי שיסכים עמו. 'יחידות' בדרך, מסמלת שימוש בכוחות כנגד צורת החיים האנושית. המפנה לבו לבטלה – אין הכוונה לאדם חסר מעש המבטל את זמנו. ה'בטלה' שבכאן פרושה שהוא ממשיך את לבו לדברים 'בטלים', דברים שאין בהם עיקר ושום דבר חיובי, דברים שהעיון בהם – מבטלם מיד. בטלה כזו כאשר היא בלב עצמו, היא מסוכנת יותר מאשר סתם חוסר מעש, כי היא היפך טבעו האמיתי של הלב, להיות ניזון מרעיונות חיוביים. גם אדם 'מובטל', לבו בדרך כלל עדיין 'חי', אך כאשר הלב עצמו 'מתעסק' בבטלה, זהו שלב קשה.


הרי זה מתחייב בנפשו – שלושת הדברים שמונה התנא כאן מסורים לאדם, שהרי מדובר במי שיש לו כוחות אלא שהוא מהפך אותם ומשתמש בהם בצורה מזיקה. שלושתם – גדר 'פושע' להם, ולפיכך הם מתחייבים על הנזק שגרמו לנפשם במעשה זה.