רבי לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רמה.

נהוג לומר כי רימה שולטת באדם כיוון שמגיע מעפר, ואל עפר ישוב. אך הרי ידוע שבאדמה עצמה אין שולטת הרימה, מדוע אם כן היא שלטת באדם?


מהר"ל מסביר שלאדם יש שלוש שמות: איש, אנוש, ואדם. 'אדם' – כנגד העפרוריות שבו, 'איש' נאמר לגבי תכונות כמו גבורה וכוח, ו'אנוש' הוא השילוב בין שניהם. הרימה אינה שולטת ב'אדם', כיוון שהוא מן האדמה. היא גם אינה שולטת ב'איש', שהוא רק תכונות. אבל היא שולטת ב'אנוש' המורכב משניהם. אלא שעדיין יש להבין, אם בשניהם אינה שולטת, כיצד היא שולטת במה שמורכב משניהם?


נראה לומר, שהלשון שנקט התנא 'שפל רוח', הוא כנגד אותו חלק 'אנוש' שבאדם, המשלב בין החומר והנשמה, ורק ממנו נדרשת השפלות. החלקים של 'אדם' ו'איש', אינם יכולים להתגאות מעבר לטבעם: גוש בשר אין בו גאווה, ונשמה בעצמיותה היא אמיתית ואינה מחפשת מה שאין בה. לא כן הרוח, שהיא יצור כלאים העלול לחרוג מגבולותיו, ולנכס לעצמו כוחות מחלק ה'איש', הנעלה ממנו. על כך באה האזהרה: מאוד מאוד הוי שפל רוח.


ה'רוח' שבאדם, הוא כעין נפיחה שניתנה בו, לנפחו ממצב של אדמה בכדי להפכו לגוף חזק כפי שהוא לפנינו. זהו החלק של העצמות, השרירים, והבשר שבאדם, הנמצאים באדם מטיפה קטנה שממנו נוצר, וכל גדילתם היא מעין הכנסת רוח וניפוח. תפקיד הרוח והבשר באדם הוא לשמש כלי בו יוכל להעביר ולבטא רעיונות רוחניים בעולם של חומר. בכך שה'רוח' משמשת כלי, יש לה גישה מסוימת למהות הרעיונות והתכונות, וכיוון שכן היא עלולה 'לקחת' ולגזול מכוחם, ולפעול באמצעותם במקומות חומריים יותר.


טעויות מסוג זה, מצויות דווקא בחלק הרוח, בגלל קרבתו לשני החלקים האחרים. אדם שהוא בעל חכמה לדוגמא, אין מבקשים ממנו למעט ולהשפיל את חכמתו, כיוון שהחכמה היא טוב אמיתי. אך במקרים רבים הופכת החכמה את האדם לגאוותן על פחותים ממנו. גאווה זו מקורה ב'רוח', כי לחכמה עצמה אין עניין להתגאות, (היא אולי אינה מעוניינת לבזבז זמן עם אלו שאינם חכמים, אבל אין בה מידת גאווה). החכמה מוצאת את הנאתה רק מדברים מהותיים, וחלק הגאווה מצוי בחלק של הבן אנוש, שמנסה לנכס לעצמו תכונות ולהעביר את התועלת מהן למקומות הזרים לחכמה. תכונת העדינות לדוגמא, היא תכונה נפלאה וחשובה, והאדם צריך להוסיף לה חיות כחלק מנשמתו ואישיותו. גם בתכונה זו נכנסת ה'רוח' פעמים רבות, ומנסה להסיט אותה לאפיקים אחרים. כגון הניסיון להשתמש בעדינות הקול לצורך פרנסה ממוזיקה, או שימוש וניצול העדינות כפיתוי להשיג מטרות וכדומה. לכן בעניין שפלות הרוח משתמש התנא בלשון: מאוד מאוד, כי חלק זה של הרוח אפשר וצריך לדכא עד עפר, מפני שאינו כלום, ומפני שניפוח מעל הנצרך יבוא על חשבון העיסוק בשורש התכונה. ניתן לדייק זאת אף מסיום הדברים: שתקוות אנוש − רימה, חלק זה (אנוש) שבגוף האדם, יעודו ותכליתו הוא הכליון, כיוון שהוא משמש רק אמצעי זמני לקשר בין הרוח והחומר.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר: כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם.

במשנה זו כמה שאלות: א' – מהו הענין של חוסר הסימטריה והחריגה מן הכלל של 'מידה כנגד מידה', עד שהעונש על חילול השם בסתר הוא דווקא בגלוי? הרי ב'חילול השם', עיקר העבירה לכאורה היא הפומביות, אם כן דווקא בה היתה צריכה לשרור התאמה מלאה בין העונש לעבירה? ב' − אם מטרת התנא ללמדנו את חומרת עוון חילול השם, מדוע נקט בדוגמא של 'סתר וגלוי' דווקא, כשלכאורה אין ביניהם הבדל מהותי, כי אם כמותי?


והנה יש לעיין מהו שורש העבירה ב'חילול השם': האם עיקר העבירה הוא בתוצאות האפשריות שיתרחשו בליבם של הצופים, או שמא החילול הוא בעצם הבזיון של המעשה הרע הנעשה ברבים, בבחינת 'הלבנת פנים ברבים'?


נראה שעיקר העבירה וחומרתה, מצויים בתוך האדם החוטא, והפרהסיה והפומביות אינם אלא תנאים מקדימים לחומרתה של עבירה זו, ושונותה משאר העברות. בכל מעשה עבירה נאמר: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". רוח השטות גורמת לאדם להתרחק מן היסודות המקשרים אותו לשורשו הרוחני. בגלל רוח השטות נהפך האדם, למספר דקות, לחומרי, ושוכח את חובותיו. לא כן חילול השם, שאינו נעשה בשל רוח שטות ועל כן עונשו חמור יותר.


הדוגמא בגמרא לעניין 'חילול השם' היא תלמיד חכם העובר עבירה בפרהסיה. גם אם נכנסת בתלמיד חכם 'רוח שטות' המשכיחה ממנו את חובתו הרוחנית, עדיין חייב הוא לזכור את מעמדו ואת ההשפעה שיש למעשיו על אחרים. מכוח היותו 'תלמיד חכם', הוא מחוייב להמנע מעבירה בכדי לא להזיק לאחרים, גם אם באותם הרגעים אין לו שייכות עצמית לרוח ולנפש של 'התלמיד חכם' שבו. לכן, עבירה זו מרמזת שיש בה עניין נוסף, מעבר לעניין של 'שטות', והוא עניין 'חילול השם', כלומר סוג של מרידה כלפי צורת חייו ואמונתו, כי לולי זה לא היה מרשה לעצמו להתכחש ולהתעלם ממעמדו בגלל שטות אחת.


לפי זה אם נעניש את האדם בפשטות 'מידה כנגד מידה', ונאמר שכפי שחטא בסתר ייענש בסתר, אדרבא, בכך יופר רעיון 'מידה כנגד מידה' לגביו. אם חטא בכך שהפך רגע אחד של שטות פנימה − למרידה בעלת השלכות החוצה, צריך גם העונש להיות בצורה שתחשוף פנים ל'חוץ', וסתר − לגלוי. נמצא שדווקא בעבירה זו של 'חילול השם' מתגלה 'מידה כנגד מידה'.