יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האישה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו; מכאן אמרו חכמים, כל המרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו, ובטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהינם.

יוסי בן יוחנן נחשב כזוג ליוסי בן יועזר. ככזה, מתייחס גם הוא לשלב ה'חכמה − כבית'. שלב זה הוא השלב הראשון בבנייתו העצמית של האדם. לאחר שקיבלנו את דברי אנשי כנסת הגדולה, שמעון הצדיק ואנטיגונוס, בדבר חיבור החכמה והאידיאה אל החיים, באים תלמידיהם וממשיכים את דברי רבותיהם מן המקום בו הסתיימו דבריהם.

יהי ביתך פתוח לרווחה− בשונה מן המשנה הקודמת, בה נמדד הבית לפי שילובו עם החכמה, במשנה זו המדד לבית ולמקום של האדם טמון בפתיחות שלו להיות 'מבקש'. על זה נאמר שראשית כל על האדם 'לפתוח את ביתו', כלומר להעמיד את חייו על תכונת ה'מקבל' והמבקש, ובלא זה אין כל דבר יכול לחדור ולהשאיר בו רושם. אין הכוונה לאדם המוותר על רצונותיו ומכניע אותם לדעות חיצוניות, אלא להיפך: יסודו של המבקש, הוא הצימאון להתמלא, אך רק מתוך הבנה שרק פתיחות מוחלטת לכל 'אמת' הנמצאת בעולם – תוכל להביאו לסיפוק מבוקשו.

ויהיו עניים בני ביתך– מימרה זו מקבילה ל"הווי מתאבק בעפר רגליהם", בשניהם מדובר על הקושי המגיע דווקא בתחילת הדרך, ודווקא מהפיכת החכמה לבסיס החיים. אבק − הוא תוצאה של הליכה כבדה, והוא מסמל את חיכוך החכמה עם הזרימה הקלילה של החיים הרגילים. פתיחת הבית לעניים − מסמלת את החיבור הנדרש מן האדם לבצע בין עיקר חייו לבין החסר והרגשת הצורך. אדם הנעול על דרכו ומתנגד לכל חיפוש ובקשת אמת חדשה, חי בתחושת 'שובע' ושלמות מדומה. כי הוא לא נותן לשום רעיון חדש וראשוני להיכנס, הוא לא חי את ההתפתחות, את הצימאון לבנות עוד, אלא חי בתחושה כאילו הוא יודע ומבין הכל, ולא מכיר בחסר. לעומתו, המבקש האמיתי, שרוצה להתעשר ולהעמיק עוד ועוד, יתקל הרבה פעמים בנקודות עניות, באנשים ובמקורות לימוד "עניים"– מקורות שניתן ללמוד בהם אפילו שהם חסרים מעט, או לא מושלמים. וההדגשה היא שדווקא העוני הזה ותחושת החסר – הוא הגורם והזַרָז לבקשת חוכמה. שגם כאן נדרשת מוכנות לקבל את הכאב כהכנה לחכמה. רוב עמלי השכל מנתקים את התורה מן החיים, וכאשר הם לומדים הם שוכחים את מחסורם. לא כן חכמת התורה שהיא חכמת חיים, הדורשת מן האדם לעבוד עם עצמו ולגשת אל התורה דווקא מכח ה'חסר' שבו. הבנת החסר היא המפתח ללימוד החכמה.

ואל תרבה שיחה עם האישה– הוראה זו מקבילה ל"הווי שותה בצמא את דבריהם". בכדי שהאדם יישאר צמא לדבר חכמה, עליו לא להתפתות להרבות שיחה עם האישה, המסמלת כאן סוג של שיחה שאינו מתאים לתהליך של ליבון, ובניית תובנות ושיטה. זאת משום ששיחת האישה –מעשירה את עולמו החוויתי של האדם, עולם ה'בינה', אך כשהוא חפץ ללמוד ולפתח שיטה שכלית, שיחת האישה עלולה ליצור אצלו בלבול שיבטל את הלימוד ואת השיטה שרצה ליצור.