רבי ישמעאל אומר: הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

מדברי ר' ישמעאל עולה, כי 'לימוד על מנת לעשות' עדיף על פני 'לימוד על מנת ללמד'. יתרה מזו, הלימוד למען עשייה כולל בתוכו גם את הלימוד במטרה ללמד, שכן הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו לא רק ללמוד ולעשות, אלא גם ללמד. כיצד בתוך שאיפת העשייה נכללת גם השאיפה ללמד? לכאורה אלו דברים שונים שאינם בהכרח קשורים?


אדם ה'שואף' (על מנת ל..) מספיקין בידו. מדוע זוכה ה'אדם השואף' שיספיקו בידו? האם כשכר על פעולתו ושאיפתו? אם אכן זה כך, מדוע בשאר מצוות לא מצינו שהשואף להן – זוכה?


נראה שההבדל בין לימוד על מנת ללמד, לבין לימוד על מנת לעשות, אינו רק בשאיפה ובדרגת המצווה, אלא אף בצורת הלימוד. ב'לימוד על מנת ללמד' זקוקים לדרגת הבנה מסוימת, הדורשת פחות העמקה מאשר בלימוד שמטרתו היא גם 'לעשות'.


ביאור הדברים הוא על פי מה שכבר נכתב במקומות שונים במסכת זו: הבנת התורה, היא בעצם הבנה כיצד לשלב את תורת הנשמה עם העולם המעשי והחומרי. באדם עצמו משלבת הנפש את שני החלקים המנוגדים הללו, ויסודות התורה בנויים על התובנות העמוקות ביותר של הנפש. כאשר מצווה התורה על קיום מצוה מעשית, לסמל או להזכיר אמונה ואידיאה רוחנית, משתמשת היא בפרטים ובצורה של קיום המכוונים כלפי נפש האדם, בכדי שהמצוה לא תשאר רק בגדר מעשה יבש וענייני. מבנה המצוה מעיד אפוא שהיא מכוונת כלפי רבדים עמוקים שבאדם.


כאשר האדם לומד לעצמו, מוגבלת הבנתו למבנה הנפשי שלו. אך כאשר 'לומד על מנת ללמד', הוא נאלץ להבין את התורה ברמה גבוהה ושלמה יותר, שתצליח להתמודד עם יריעה רחבה יותר של הסתכלויות ודעות. הקונפליקט האישי שלו בין הרוחני למעשי, ניתן לפתרון בקלות יחסית. לא כן כאשר נדרש הוא להתמודד עם אנשים מסוגים שונים. אזי הוא נזקק להעמקה יתרה בכדי למצוא את הנקודה המביאה למכנה משותף בין המצוה המעשית לבין כל סוגי האנשים אותם הוא מלמד. אין זה עניין של 'יכולת שכנוע', אלא לימוד והבנה שונה לגמרי של המצוות עצמם.


ה'לומד על מנת לעשות' מוסיף עליו דרגה: מלבד הצורך להתמודד עם מגוון, נאלץ הוא להתמודד עם הקיום המעשי. התורה כולה מדברת על דברים מעשיים, אך אינו דומה לימוד תיאורטי בישיבה, עם מחשבה וציור על העולם המעשי, לבין לימוד תוך כדי עשייה בפועל. כאשר אדם חושב על מעשה, הוא יכול לציירו כרצונו, אך כאשר לומד דברים שכבר ביצע בפועל, הלימוד נעשה מורכב הרבה יותר. הניסיון המעשי מותיר תמיד רשמים, טובים וקשים כאחד. צורת ההסתכלות הנבנית אצל אדם תוך כדי ההתנסות, ושילובה אחר כך בלימוד, מחייבת הבנה חזקה יותר, כי לא בקלות יוכל לוותר על הסתכלות זו. כך נראה גם בהמשך הפרק: אינו דין ילד שלימודו דומה לכתיבה על נייר חדש, לדין מבוגר המשול לכתיבה על דף מחוק. לפיכך 'לימוד על מנת לעשות' מצריך רמה נוספת של הבנה.


ההבדלים הקיימים בין 'להסביר לעצמך' לבין 'להסביר לאחרים', אינם קיימים כאשר אדם לומד בדבר שהוא מנוסה בו. העשייה עצמה מכילה כמה רבדים, המעניקים לאדם מבט רחב וכולל. אם אדם הבין עניין מסוים, וגם קיימו, קל לו להסביר לאחרים. לא כן אם רק למד לעצמו ברמה התיאורטית, שאז קשה לו להסביר לאחרים. לכך אומר רבי ישמעאל שכל ה'לומד על מנת לעשות' כבר מספיקין בידו גם ללמד וגם לעשות.


לפי הנכתב לעיל, מובן מדוע מדבר התנא רק על לימוד תורה ולא על שאר מצוות. כיוון שאין מדובר כאן על 'מספיקין' בתור תמורה ושכר, אלא בתור צורת הבנה של לימוד, הכוללת גם 'ללמד' וגם 'לעשות'. כמו כן מובן מדוע החל התנא ב'ללמוד על מנת ללמד', ודילג על ה'לומד על מנת להבין', כיוון ששני הלימודים: ללמד, ולעשות, כוללים את שתי הצורות של ללמוד ולהבין.

רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר: ודאשתמש בתגא – חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם.

בביטוי: ולא קרדום לחפור בה מרבים להשתמש כנגד שימוש בתורה למען תועלת עצמית. כשנעיין במשמעות המילים, נתקשה להבין מדוע בחר התנא להשתמש דווקא ב'קרדום' מתוך כל החפצים בהם משתמש אדם לצרכיו האישיים?


נראה, שבמימרה 'ולא קרדום לחפור בה' מונח היסוד להגדרת לימוד התורה, שהזכרנו פעמים רבות במסכת זו. התורה, לדעת כל אדם חכם, היא הכלי הטוב ביותר להבנת החיים, האדם והעולם. התורה משולה ל'קרדום' – כפי שקרדום מכשיר את הקרקע לזריעה ולצמיחה של צמח ('הכשרה' לחיים), כך התורה, מכילה את הבנת השילוב בין כל היסודות מהם מורכב העולם, מכשירה ומאפשרת לאדם להצמיח את עץ חייו.


לפי זה נראה לומר ששני סוגי ה'לימוד על מנת להתכבד' שמזכיר ר' צדוק, בנויים בהקבלה לשני סוגי הלימוד שהזכיר רבי ישמעאל. 'לומד על מנת ללמד' מוזהר 'אל תעשם עטרה להתגדל בה', וה'לומד על מנת לעשות' מוזהר 'ולא קרדום לחפור בה'.


לדידו של רבי ישמעאל, יסוד הלימוד הוא שהתורה כולה מושתתת על רבדים עמוקים של האדם ושל חיי העולם. ממילא צורת הלימוד משתנה בהתאם לרמת הקשר של האדם עם החיים. אדם שהבנתו בעולם היא ברמה ובזיקה ל'אחרים', לימודו אמור להיות 'על מנת ללמד'. לעומתו האדם שהבנתו בתורה היא בזכות הניסיון, אזי לימודו צריך להיות 'על מנת לעשות'.


כשבא ר' צדוק להזהיר את האדם משימוש לא נאות בתורה, מחלק אף הוא דבריו לשניים כנגד שני סוגי הלימוד של רבי ישמעאל: בהבנת התורה כדי ללמד, טמונה סכנה שאדם ינסה להתכבד בתורה בצורה של 'עטרה להתגדל בה' – הוא עלול לקחת את ההכשרה שקיבל מן התורה, ולהשתמש בה כ'עטרה' – להתגדל מעל הבריות, תחת לנסות ללמדם את מה שלמד, להוציא מעצמו ולמצוא מסילות ללבם.


הלימוד השני הוא בבחינת: 'לימוד על מנת לעשות'. צורת לימוד זו, מעשירה את החיים בפועל, ובכוחה להצמיח את 'עץ החיים' מתוך התורה עצמה. בלימוד זה קיימת הסכנה שהאדם ישתמש בתורה רק כספר להבנת החיים, כלומר: שעל ידי התורה יחפור, ויכשיר את הקרקע עליו צומח העץ. אך במקום להניח בבור שתיל וזרע של תורה, ישים בתוכו עץ ממקורות זרים. הנמשל הוא לאותם אנשים, הבאים ללמוד את חכמת התורה בכדי להבין טוב יותר את החיים, אך את החיים עצמם ואת חייהם האישים אינם בונים על פיה, ואורח חייהם אינו 'צומח' משורשי התורה.