אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון.

מימרה זו שהיא לכאורה כעין סיפור עם מוסר השכל, ממוקמת בין שתי מימרות שאינן אלא הנהגה. המימרה הקודמת עסקה בחשיבות ההרחבה והריבוי למול הצמצום והעמידה על דבר אחד ללא חידוש. גם המימרה הבאה תעסוק כולה בעניין של ריבוי: "מרבה בשר, מרבה רמה" וכו'. נראה שגם מימרה זו שבתווך, עוסקת אפוא באותו העניין.

לכל אדם בעולם יש חשיבות ומקום ייחודי, ולו מכוח זה שלכל דבר יש פנים וצדדים ללא סוף, ולכל אחד − הפן היחודי והתוספת שלו לכל עניין. לכל דבר חכמה דרוש אדם שיגלה את הפן שלו. עניין זה הוא מיסודות אבני החיים ומטרת הבריאה. רעיון זה מבטא הלל במסקנה כואבת, אך הכרחית: הוא פונה בדברים אל גולגולת אחת שצפה על פני המים, שנגדעה מן העולם בצורה לא טבעית. הלל אומר כי צורת הגדיעה של החיות, היא הוכחה וסימן לכך שה'גולגולת', קרי האדם, הוא לעתים חלק משרשרת ארוכה ורצופה של גדיעת חיי אדם, אם אינו מחשיב חיים 'אחרים'. אדם שנוטל את חיי זולתו למען מטרות קטנות, שם את עצמו באותו מסלול שבסופו יאבד גם הוא מן העולם. בכך שקטע פן חיים מסוים, ולא הבין שזהו מעשה הסותר את קיום החיים שלו עצמו, (כי אם אין חשיבות לאחר, אין גם חשיבות לו עצמו, כי כל אחד הוא בעצם 'אחר' לאחרים וכו') איבד במו ידיו את זכותו להידבק בחיים כאשר יעמוד הוא בדרכו של אדם אחר וכך הלאה רח"ל. לאמור: אנשים המעדיפים את האינטרס האישי על פני ריבוי הפנים והדעות בעולם, הופכים בסופו של דבר בעצמם לאינטרס, וממילא גורלם כגורל אינטרסים אחרים.