רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שהיו יושבין ועוסקין בתורה שכינה עימהם, שנאמר "אלהים ניצב בעדת אל". ומניין שאפילו חמישה, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה". ומניין שאפילו שלושה, שנאמר "בקרב אלהים ישפוט". ומניין שאפילו שניים, שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל רעהו". ומניין שאפילו אחד, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך ובירכתיך".

נשים לב: בסיכומה של המשנה עולה שכל הלומד 'שכינה עמו' בכל מצב, ובמה אפוא ההבדל בין יחיד לבין רבים? הוי אומר באיכות החיבור לשכינה, בדרגה ובמעלה של השראתה. אינה דומה דרגת "אלוהים נצב בעדת אל", לדרגת "אבוא אליך ובירכתיך". כהמשך לדברינו דלעיל בדבר החילוק שבין אחד, שניים, ושלושה הלומדים תורה, יש להרחיב ולתת כאן משמעות גם לחמישה ולעשרה. כמו כן יש להבין מהי הדרגה השונה שנתן התנא לכל אחד מהם.


את סודה של השיטה העשרונית מצאנו אצל המהר"ל, המבאר שהספרה עשר כוללת בתוכה את כל היחידות שקדמו לה. עד לספרה זו, שונה כל מספר מחברו, ומעשר ואילך, חוזרים המספרים על עצמם רק בצירופים משתנים. מכאן ניתן ללמוד שבעולם ישנם רק תשעה סוגים מכל דבר: כל דעה, אישיות, ותכונה, יכולים להתחלק לתשע צורות. כל זמן שיש מדבר מסוים עד תשעה חלקים – אין כאן אחדות. כל אחת מתשע האפשרויות מסמלת אפשרות ייחודית, השונה במהותה מן האחרות. כאשר נמצא בדבר מסוים יותר מתשע, הוי אומר שכבר נמצאה האפשרות הכוללת בתוכה פרטים שונים, והחלה מלאכת האחדות והחיבור. לכן מסמלת הספרה 'עשר' קבוצה וכלל של אנשים, כלומר מניין. 'עשרה' מסמל שהאנשים יצאו, ברמה מסוימת, מפרטיותם ומן השמירה על ייחודו של כל אחד, והם חושבים על המאחד ועל הכלל. כאשר התורה דורשת לעשות דבר מסוים בעשרה, כוונתה שאין לעשותו בצורה פרטית ואינדיבידואלית בלבד, אלא רק כאשר יימצא המאחד והמשלב שביניהם.


מעתה נוכל לומר שגם בעניין לימוד ועיון, עד עשרה מתפתח הדיון בצורה של יחידים. כל אחד מביע ושומר על נקודת המבט שלו, הנובעת מכך שהוא יחיד, וכולם אף הם יחידים השונים ממנו. לא כן כאשר לומדים בעשרה, אזי נסוב הלימוד והדיון סביב הנקודה כדבר בפני עצמו. כל דעה תורמת את המבט שלה על הכלל, ואינה מתמקדת רק בצרכיה שלה. לכן בלימוד כזה שורה השכינה, שהיא התגלמות הדיבור האלוקי בעולם, המאחד בתוכו את הכלל.


על מנת להבין את צורת הלימוד בחמישה, נחזור ונסכם, בקצרה, את המספרים שקדמו לו. לימוד ביחיד הוא כזכור לימוד ללא מבט כולל, ללא התמודדות עם דעה אחרת, וללא קונפליקט המביא ליצירה. הלימוד היחידני אינו יכול להתקיים בדיבור בלבד, אלא רק ב'עסק' ו'דרישה' שאז הכתוב משמש לו כקונפליקט ואתגר.


בלימוד בשניים יש קונפליקט ויש יצירה, אלא שעדיין אין ענייניות, כיוון שהאדם מנסה להתאים את דבריו לדעת חברו שכנגדו.


בלימוד בשלושה נכנסת בפעם הראשונה ענייניות, כיוון שישנם שני אנשים מול הדובר, שאינו מכוון את דבריו לאדם ספציפי כי אם לשניים, ולפיכך הוא נאלץ לחשוב עניינית, לגופו של דבר. לכן קבעה התורה ששלושה הם ההרכב הראוי לשפוט, כיוון שהיחס ביניהם הוא לגופו של דבר, וזוהי התכונה הנדרשת לשם הכרעה במשפט.


בכדי להבין את יתרון החמישה, יש לומר, שאף שהענייניות בשלושה היא טובה, היא חסרה מרכיב חשוב שאינו אפשרי בהרכב זה. בעצם זה שהם יותר משניים הם אינם יכולים להביא לידי ביטוי את המעלה הקיימת בלימוד בשניים: התאמת הדבר לאדם. למרות המעלה המאפשרת ניתוח עניני כאמור, חסרה עדיין ההתאמה לאדם. השילוב של מעלות השניים והשלושה יחד, זוהי המעלה המתווספת בחמישה.


כאשר מעיינים בפורום של חמישה, נושא הדיון אופי של זוגות, כפי שיקרה בארבעה. אלא ששם יישאר מצב הזוגות, ולא נקבל את התועלת שמעבר לשניים, שכן כל אחד יתחבר עם הדומה לו. לא כן בחמשה, תפקידו של החמישי למצוא את נקודות האיחוד בין הארבעה, לנתק אותם מן הדיון בזוגות, ולהעבירם לדיון קבוצתי. הלימוד בחמישה מאפשר להם להתחיל בזוגות, ולנתח את הדברים ברמה האינטימית והאישית, ביודעם שאחר כך החמישי יאחד ביניהם, והדיון יעבור מהרמה האישית אליה הגיעו − להשלכות ענייניות ולפסים מעשיים. לכך כתב מהר"ל שהיתרון בחמישה, המורכב ממעלת השלושה והשניים גם יחד, ראוי לתואר אגודה: "ואגודתו על ארץ".. כיוון שיש בה את האיחוד בין כל היתרונות שנמנו לעיל, מלבד מעלת 'עדה' של עשרה.