רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות.

לכאורה משנה זו היא סתירה למשנה הקודמת, שבה שלל התנא את האפשרות שהתורה היא עטרה להתפאר בה, כיצד אפוא אומרים לאדם מיד לאחר מכן: דע לך, מי שמכבד את התורה יזכה לכבוד, וגופו יתכבד בעיני הבריות!


ובכן, ראשית עלינו להבין מהו הכבוד אליו מתכוון רבי יוסי. לפי האמור לעיל בראשית הפרק אודות 'איזהו מכובד', נתינת כבוד היא היכולת לזהות אצל הזולת את מעלותיו בפרוטרוט ובבהירות, ולאפיין אותן במנותק ממצבו הכללי. למדנו גם שאדם אינו מסוגל להגיע ליכולת הבחנה זו, בטרם תיקן את עצמו וכוחותיו ותכונותיו שלו שלמים ונהירים לו על מורכבותם. לכן מי שמכבד אחרים הוא, בהכרח, מכובד בעצמו.


לפי המפרשים כאן, ה'מכבד את התורה' הוא זה הדורש והמדקדק באותיותיה. בפרושם רמזו לצורת לימוד המבקשת את המיוחד שבכל סוגיה וענין, והנקודה אליה רומזת התורה. במבט ראשון ניתן לראות בתורה ספר הלכות מעשיות המותאם לכל אדם, אולם דווקא הדקדוק ברמזים גורם לאדם להתעלות מעל מבט ראשוני זה. אם בענייני העולם אנשים שאינם מבחינים ברמזים נשארים ברובד השטחי, בתורה − על אחת כמה וכמה! ללא העיון ברמזים ובפרטים הקטנים ישאר האדם עם תמונה שטחית, ולא יבין את העומק הנסתר מן העין.


כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות – כל השואף לחשוף את המעמקים והנסתר שבתורה, מחפש והופך בה בחיבה בכדי להגיע לעומקה, יזכה על ידי כך שהוא כאדם יהיה עמוק הרבה יותר, ויתקיים בו "מבשרי אחזה אלו-ה". ממילא גופו יהיה מכובד על הבריות, לא כפרס וכטיפוח האגו, אלא כמופת ללמוד ממנו לכבד את התורה ולהעמיק בה. וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות – העיסוק השטחי בתורה כמוהו כחילולה. 'חילול' לא רק כהיפך הכבוד, אלא כל דבר המלא רק מבחוץ וחסר מילוי פנימי, נקרא: חלול. האדם ה'מחלל' את התורה כמי שאין בה עומק, מעיד על עצמו שהוא חלול, ושאינו יודע לפתח את הרבדים העמוקים שבפנימיותו. ממילא גופו 'מחולל' על הבריות, קרי שהן אינן מייחסות לו ממדי עומק כי אם את חיצוניותו, שאינה תמיד מחמיאה.