רבי אלעזר איש ברתותא אומר, תן לו משלו, שאתה ושלך שלו; וכן הוא אומר בדוד "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך".

'תן לו משלו' − זהו ענין הנתינה, לכל מי שנצרך, ובכך כאילו שאתה נותן לבורא העולם משלו. בעל 'תפארת ישראל' מבאר, שכוונת התנא כאן לא רק לנתינת חפצים גשמיים וממון, כי אם גם לכלל התכונות והכישרונות שנתנו לאדם משמים, כמו חכמה, זיכרון, קול נעים, וכדומה, אותם יש להקדיש לצורכי שמים ולגמילות חסדים.


כי "ממך הכול ומידך נתנו לך" − כל מה שבתוך האדם פנימה, תכונותיו, וכישרונותיו − כולם ממנו, ובכולם צריך הוא למצוא את הדרך להחזירם אליו, על ידי שימוש בכוחות שנתנו לו בדרך שתוסיף חכמה אלוקית בעולם.


הכישרונות שניתנו לאדם הם כלים להוספת נדבכים בבנין הגדול ששלמותו היא 'תורה'. דווקא בכישרונות האדם ובתכונותיו המועילות, טמונה סכנה שהוא ימצא סיפוק מבלי לחברם אל הקב"ה. כאשר מצליח האדם לבטא את כישרונו, אזי מגיע אליו הסיפוק. בא רבי אלעזר ואומר שהמימוש האמיתי והשלם הוא רק כאשר מעבר לביטוי, להצלחה ולכישרון, מוצא האדם את הדרך כיצד לנווט את כל אלה לייעודו האמיתי, באמצעות הפן הרוחני שניתן להביע בהם.

רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו.

המפרשים התקשו: אם הענין הוא האיסור להפסיק מן הלימוד, מדוע נקט התנא דווקא מקרה של הולך בדרך, ולא מקרה רגיל של הלומד בבית המדרש ומפסיק מלימודו? ועוד יש להבין מדוע נקט את הדוגמה של 'אילן יפה' שיש מקום לפרשה כדבר מעלה, כמו שכותב הרמב"ם שאדם יכול לרכוש את אהבת השם דרך התבוננות בדברים היפים בעולמו של הקב"ה?


והנה לעיל במשנה של "הוי רץ למצווה קלה" למדנו ש'הליכה בדרך' היא מטאפורה למהלך חייו הרגיל של האדם. 'הוי רץ' מכוון למקרים ולדברים לא שגרתיים. אחרי מקרים אלה, של חיפוש דרך, מגיע המהלך המרכזי, הקיומי והיציב של החיים, ומטבע הדברים אין בו דברים בלתי שגרתיים ומרכיב של חדשנות. מהות ה'דרך' היא ליצור שילוב בין התיאוריה שנלמדה בעבר, לבין החיים בשלב המרכזי שלהם, ועבודתו של אדם היא להגיע בהם ליציבות, לקביעות ולסדר יומיומי. זוהי גוף ה'דרך', וההתקדמות בה נקראת 'הליכה'. אין בה ישיבה לדיון, וגם אין בה ריצה לחדשנות, ולכן בשלב זה מי שמפסיק ואומר 'מה נאה אילן וניר', הוא קוטע את הרצף ואת היציבות, ומפסיק ממשנתו.


אמירת 'מה נאה' לבדה אינה חשובה הפסקה, אלא המחשבה שמאחוריה, היא ההפסקה. כאשר אדם עסוק בשלב של לימוד תיאורטי או בזמן של יצירה מיוחדת, ההתפעלות מיופי אינה מפריעה, כיוון שאינה באה 'על חשבון' משהו יציב יותר ואינה מתנגשת עם דבר. לא כן אדם 'השונה את משנתו תוך כדי ההליכה בדרך', העסוק בסידור ובהתאמה בין מה שלמד לבין מה הקיים בעולם. אדם זה מבצע, מדי רגע, ניתוח של הטבע, על ידי חשיפת הממד העמוק ושילובו עם הכתוב בתורה, בכל מצווה ומצווה. אם באותו רגע הוא מתמקד ביופי, הוא מבצע בעצם פעולה הפוכה, כיוון שהיא מסיחה את הדעת מן היסודות ומתמקדת רק בהווה ובגלוי לעין. מבט שכזה עניינו הפסקת תהליך ההליכה בדרך ועלול לעצור את כל התקדמותו של אדם, ולפגוע במהותו ולהתחייב בנפשו.


התנא נוקט בשתי דוגמאות: האחת 'אילן', קרי צמיחתו של הטבע, והשני – 'ניר', קרי מעשה ידי אדם ופעולתו בטבע. כלומר, גם בטבע וגם במעשי אדם, אל לנו להתמקד ביופי החיצוני של התופעה, כי אם בנסיבות ובתועלות הבאים לידי ביטוי בדבר הנצפה. גם יופי מבטא משמעות מסוימת, אך אינו יעד בפני עצמו כי אם 'קליפה' וכיסוי לעומק הפנימי.