יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר, אל תעש עצמך כעורכי הדיינים. וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך, יהיו בעיניך כרשעים; וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעיניך כזכאים, שקיבלו עליהן את הדין.

משנה זו והמשנה שאחריה –תמוהות מאד: איך יתכן שבמסכת אבות, שהיא מסרים והנהגות לכל ישראל, כתבו שני חכמים אלו כללי הנהגה טכניים לדיין בלבד? מוכרחים אפוא לומר שהדיינות שכאן היא משל ודוגמה למסר רחב הרבה יותר (שיובן ויוגדר כראוי על ידי מה שנלמד מצורת הפסיקה וחקירת הדין והעדים). פרט מיוחד אצל זוג זה הוא, שבולט אצלם הקשר המובנה בדוגמאות: הראשון מדבר מנקודת מבטו של הדיין החוקר, ואילו השני − מנקודת המבט של העדים הנחקרים. הלא דבר הוא.

תחילה יש להבין איזה עיקר מסמלים מושגי הדין: בית דין, ריב, בעלי דין, ופסיקה. ונראה לומר, שאותה התרחשות של דין, שקורה במציאות המעשית בין שני אנשים, קורה גם בתוך האדם, בין שתי דעות/מחשבות שהוא מסתפק ביניהן. ודרך פסיקת הדין – מקביל לדרך יישוב ספק אצל כל אדם.

השלב הראשון הקודם לתהליך של יישוב ספק, הוא הולדת הספק. שלב זה מקביל לשלב הריב בין שני אנשים שמביא אותם לבית הדין. השלב הבא כשאדם בא לפשוט ספק, הוא סידור הדברים. זהו השלב המקביל ל'עורכי הדיינים'. אחר כך מגיע שלב הפסיקה, שהוא הדרך המובילה לפשיטת הספק ולהכרעתו. העצה הראשונה לכל אדם המתמודד בשלבים עם ספקות ודילמות היא, שאל לו להיות "כעורכי הדיינים". לפי המפרשים, עורכי הדינים חוטאים פעמים רבות בכך שהם מסדרים את טענותיהם של בעלי הדין, ועל ידי כך מעלימים מן הדיין את האפשרות לראות ולהתרשם מן החוויה ומהאותנטיות של המילים, אשר מהם היה ניתן ללמוד הרבה, ואפילו להכריע את הספק ואת הריב.
וכך גם בענייני ספקות אישיים. כשאדם מתחיל לפרוש לעצמו את טענותיו וספקותיו, עליו לעשות זאת ללא התערבות של סדר חיצוני מלאכותי, כי הוא עלול לגרום להשמטת פרטים וממילא לעיוות ההבנה. ההתרשמות הראשונה מצדדי הספק – צריכה להיות אותנטית, כנה ומושלמת, ולא מדורגת ע"י סולמות וערכים חיצוניים. זאת משום שהחלטה – באה מבפנים, ואדם שיחזק את ה'חוץ', את החישובים היבשים והפרמטרים הקבועים – לא יוכל להגיע להחלטה פנימית, ופעמים רבות יפסיד נקודות חשובות שבצדדי הספק.

בשלב שני, מגיע האדם לכלל סידור הדברים, ומתייחס לטענות עצמן. דווקא לאחר שבעל הדין מעלה את טענותיו בצורה כנה, המשקפת את החוויה שעברה עליו, יש צורך להפריד ולהתייחס לגופו של עניין, ולהתעלם קצת מן האישיות של כל אחד ואחד. אם אחרי שהעמיק האדם בכל פרטי הספק, בכל השיקולים, האינטרסים והמורכבות שבונה את הדילמה –לא הצליח להגיע לכלל החלטה ולפשוט את הספק, עליו לעבור לשלב של הסתכלות מרוחקת יותר, הבודקת את העניין ממימד אחר, במבט רחב יותר שכולל גם היבטים שלא קשורים לאנשים אלו ספציפית, ושמכניס גם היבטים ערכיים ופילוסופיים לעניין, ומחפשת משם את ההכרעה שתהיה מתאימה וראויה יותר למצב. לכן אומר יהודה בן טבאי, שאל לו לדיין בשלב זה להתייחס לאישיות של האנשים, אלא עליו לראות את שניהם כרשעים, ולהתייחס רק למבט על העניין עצמו. ולאחר הפסיקה אין לו לחשוב שמי שהעלה טענה שלא נפסקה כמותו, זהו סימן שבאישיותו הוא חוטא, אלא יש לראות אותו כזכאי, כיוון שהיה במצב של ספק, וקבלת הפסיקה מלמדת שהוא ביסודו אדם כשר וישר שהיה זקוק לחכם ולדיין כדי לקבל תמונה נכונה של הדברים, וכך גם בספקות ודילמות בחיים: רובם נובעים מחוסר ראייה נכונה ומקיפה של הנושא, ולא מרוע או משמירה על אינטרסים.

אם כן אפוא, היסוד שתנא זה בא ללמדנו הוא הדרך הנכונה והראויה להתמודד עם מצבי ספק והתלבטויות. דרך כללי עורכי הדין, וכללי הפסיקה של הדיין, הוא מורה לנו את הדרך לרדת לשורש הספק, כיצד לפשוט אותו באמצעות שילוב נכון בין אותנטיות לענייניות. נקודת המוצא לתהליך זה היא התבוננות בצדדים הנוספים, בראש ובראשונה כיצד נראים הדברים בעיני אחרים, בעיני העדים.