רבי חנניה בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת.

בנוהג שבעולם, לא מצינו שמקשרים בין חכמה לבין יראה אלא להיפך, ואם כן, צריך להבין מדוע לחכמת התורה אין קיום ללא יראת חטא ? כמו כן יש להבין, מדוע דווקא יראת חטא היא שקודמת לחכמת התורה, ואהבת השם, או יראת העונש אינן מספיקות.

בפרק ב' למדנו ש'יראת חטא' מתקיימת כאשר יש לאדם יעדים, והוא חושש מדברים העלולים להחטיא אותו מדרכו אליהם. כאן אומר רבי חנינא שחכמה שאינה בנויה על 'דרך', אינה מתקיימת. כאשר יש לאדם מחשבה ותבנית כללית, יכול הוא לדעת מהי 'חכמה טובה' ולהחזיק בה, ומהי חכמה רגעית שאין לה קיום. השורש לעניין זה הוא, הידיעה שאין בעולם דברים נקודתיים שאפשר להגדירם כ'דבר חכמה'. החכמה האמיתית היא תלויית-הקשר ותלויית-תוצאה. אם היא מובילה אל הטוב אזי היא חכמה, כי התאמתה למכלול וליעד, שהוא הדרך הטובה, מעידה עליה שהיא אמת. אך אם אינה מועילה לדרך הכללית, אזי גם אם הושקע בה מאמץ שכלי רב, אין בה יתרון ואינה אלא היפך החכמה. 'יראת החטא' היא ערובה לכך שהחכמה תהפוך מתובנות רגעיות לחכמה יצוקה שתחזיק לאורך זמן. עניין זה מצוי לרוב בכל עניני העולם. ישנם אנשים בעלי חכמת חיים המשמיעים פתגמים חכמים לרוב ואמרות-כנף, אך ישנם אלה החיים בפועל על פי זה, ויש להם מסגרת יציבה בתוכה הם מטפחים את חכמתם. האדם המנוסה יודע שרק מן הסוג השני יש תועלת ויש על מי לסמוך.

הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.

לאחר שבתחילת המשנה הסביר התנא את הצורך לשלב 'דרך' עם 'חכמה', בא התנא ומוסיף השוואה בין 'חכמה', לבין מעשים וניסיון חיים. ב'חכמה ויראה' מה שקובע הוא סדר הקדימות, היראה לחכמה, או החכמה ליראה. ב'חכמה מול מעשים', לעומת זאת, מה שחשוב הוא שהמעשים והזמן המוקדש לצבירת ניסיון, יהיה מרובה על הזמן המוקדש ללימוד התיאורטי. זה נשמע לכאורה קל ופשוט, אך טבעה של החכמה שהיא סוחפת ומפתה, ואילו הניסיון המעשי כולו קושי והאדם נוטה להתרחק ממנו. על כך אומר התנא: רוב חכמה ללא ניסיון − אין בו תועלת, הוא כבלון נפוח, מלא כשרון, אך פורח באוויר. רק בשילוב של נסיון מעשי ופעולות ממשיות − תתפתח החכמה הקיומית, היציבה לאורך זמן.