בן גמליאל אומר, עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אמדות.

מעיון ראשון נראה שעיקר דבריו של ר"ג מכוונים ללמדנו תורת הספקות ואם כן יש להבין מה עניין העשה לך רב שכבר נכתב לעיל למשנה זו. ועוד יש לעיין, שלכאורה קיימת סתירה לא מובנת בלשונו של רבן גמליאל. מחד הוא משתמש בלשון תקיפה של 'הסתלק מן הספק', הווי אומר בצורה מוחלטת, ומצד שני הוא מורה 'אל תרבה לעשר אומדות', בלשון שמשאירה מקום למעשה הזה.

וצריך לומר שבשונה מן המימרא הקודמת של יהושע בן פרחיה בעניין 'עשיית רב', אין רבן גמליאל בא ללמדנו אורחות לימוד ודרך עבודה. בעוד הראשון שילב בין עשיית רב לקניית חבר, ששניהם מסייעים בתהליך הלימוד, כאן הנושא הוא התמודדות עם אי ודאות והיחס אל הספק, כשתפקידו של הרב הוא לתת לאדם עוד זוית ראיה על המקרה.

בעולמו של עובד השם האמיתי, תופסים מקום נרחב המושגים ודאי וספק, כשהכיוון הוא לעבור ממצב של ספק, אל מצב של וודאות. לכל אדם יש דברים והנהגות שהחיוב בהם או השלילה בהם – נהירים לו, והוא יודע ומבין אם לדבוק בעשייתם או להתרחק ממנה. אך יש גם דברים שהחיוב והשלילה בהם מעורבים זה בזה, ואדם לא מצליח להחליט האם הם טובים בעבורו ומקדמים אותו, או שמא הפסדם יוצא בשכרם. במצב זה, נותן רבן גמליאל הנחיות איך לצאת מהספק למצב של וודאות.

תחילה, מנחה רבן גמליאל, אל לאדם לשקוע בעצמו ולקוות שהזמן יעשה את שלו והספק יסתלק מעצמו, אלא עליו לשמוע חוות דעת נוספת (כך משמע מדברי הגמרא, שאין הכוונה רק לרב שממנו רוב תורתו, אלא לכל אדם נוסף) שתאיר את העניין באור חדש, ותקדם אותו צעד לעבר סילוק הספק. זהו שלב שרוב האנשים נרתעים ממנו, כי הוא אינו פתרון מהיר וספציפי, אלא חלק מתהליך של ליבון הצדדים. ובלשון המשנה: "עשה לך רב". זוהי העצה הראשונה לאדם הניצב בפני ספק: לגשת ולשמוע לדעתם של אחרים, אף שאינם חכמים ממנו, משום שאין דעותיהם של בני האדם שוות, ומכל אדם ניתן ללמוד.

ההנחיה הבאה בפתרון הספק, מורה לא לדלג על שלבים, ולא להתפתות לפתרון מהיר הנובע מזכות צדדית או החלטה שמטרתה רק להסתלק מהספק, בלי שקדם לה טיפול שורשי בעומק צדדי הספק. כי פתרון כזה הוא אינו אמיתי, אלא רק בריחה ממצב של חוסר וודאות.
בגמרא על קטע זה של סילוק מספק, דימו את המצב הזה לדיני נדרים, בו מבואר, שאישה – בעלה מפר את נדריה, אך במקרה שהבעל לא יידע אותה על הפרת הנדר והיא עברה על נדרה בכוונת מזיד, היא זקוקה לסליחה מה', כמו שכתוב אישה הפירם והשם יסלח לה" (במדבר ל, יג), בגלל כוונת העבירה שהייתה לה. ודרך הקישור הזה נבין את הנחיתו של ר' גמליאל לגבי סילוק ספקות. ונבאר ראשית את עניין נדרים שיסודו צריך ביאור: מצד אחד רואים, שהתורה נתנה אפשרות להכרעה והחלטה על ידי נדר, על אף שזו הכרעה שרירותית בלי עבודה והעמקה פנימית, שהרי התורה לא ראתה טעם לאסור את המעשה שהאדם אוסר על עצמו על ידי נדר, ומצד שני – נתנה התורה דרכים להתיר את הנדר, על ידי חכם או בעל.

ומכך אנו למדים, שבנתינת האפשרות לנדר מחד, ונתינת אפשרות ההתרה מאידך, הורתה לנו התורה דרך והוראה כיצד עלינו לפעול במצב של ספק: כשאדם מסופק לגבי דבר, אם הוא נכון בעבורו או לא, מייעצת לו התורה תחילה להדיר עצמו ממנו, כדי שיוכל לחשוב ולהעמיק בלי שיהיה נוגע בדבר. אחרי שיגיע לכלל החלטה, הוא מגיע לשלב האחרון: הפרת וסיום הנדר, כשהפעם הוא חוזר לעשייה ודאית, כשהוא יודע מה הדרך הנכונה עבורו. ולכן, הפרה של בעל, שאין עימה סילוק הספק מעיקרו, שהוא מיפר מבלי ליידע אותה, ואין בה פתרון אמיתי למצב שהביא את האישה לנדור את הנדר – היא הפרה לא ראויה, שזקוקה לכפרה. וכך בכל ספק: "והסתלק מן הספק" - על האדם להתיר את ספקותיו על ידי העמקה לשורשם, ובכך הספק עצמו מסתלק, ולא רק מתוך רצון לצאת מהספק.

ואחרי שלימדנו רבן גמליאל על הדרך הנכונה לגשת לספק, הוא מוסיף הזהרה : אדם צעיר ולא מנוסה שרוצה לפתור ספקות – עליו לעשות זאת על קרקע מוצקה, ולא על ידי אומדנים והשערות. אחרת ההתקדמות, שלא תיבנה על יסודות אמיתיים ובלי ניסיון קודם – רק תסבך את האדם ולא תביא לפתרון.

על איזה אומדן מדבר רבן גמליאל לשלילה? והרי כל התורה מבוססת על הכרעה כתוצאה מהפעלת שיקול הדעת? אך הנה נדייק בלשונו שלא כתב שלא לעשר בכלל מאומדן, אלא "אל תרבה" לעשר, כלומר, ניתן פתח למיעוט לנהוג כך. מי שכבר צבר ניסיון והורגל למדוד, למנות ולשקול את מעשרותיו, מותר לו לעשר מאומדן דעת, כיוון שיש לו ניסיון מעשי. (ראו לעיל את דברינו במשנה א' בעניין "הזקנים" שצבירת ניסיון מאפשרת הבנה טובה יותר של המציאות בשורשה). אך מי שמקדים את המאוחר ומנסה לפתור בעיות בלא שיש לו ניסיון מעשי, ייכשל. ולכן מזהיר רבן גמליאל: "אל תרבה לעשר אומדות", אל תסתמך בתחילת דרכך על אומדנים ושיקולי דעת שאין להם ביסוס מעשי, כי ההתקדמות המדומה הזו, שאין לה בסיס יציב – תתברר כנפילה גדולה יותר.

אם כן, ראינו שרבן גמליאל מתווה דרך והנהגה שיש על האדם לעבור בכדי לראות את הדברים נכוחה ולהגיע למצב של וודאות. דרך זו בנויה על שלושה שלבים: הראשונה − הקשבה לדעותיהם של אחרים, בלי לסמוך על כך שהספק יסתלק מעצמו, השניה− חיקור וסילוק הגורם לספקות ומציאת איזון והתאמה טובה בין ההבנה שבמחשבה לבין הביצוע שבמעשה. והשלישית − צבירת ניסיון מעשי וירידה לעומקו של עניין.