רבי שמעון בן אלעזר אומר: אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו; ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.

במשנה הקודמת למדנו על חשיבות ה'רגעים' המיוחדים בעולם הזה. כאן מפרט התנא את ההתנהגות המיוחדת שיש לנהוג בזמנים אלו.


רבינו עובדיה מברטנורא מביא מקור לכל אחד מהמקרים המצויינים במשנה: "אל תרצה" − נלמד כאשר ביקש הקב"ה ממשה שלא ינסה לרצותו עד יעבור זעם. "אל תנחמנו" − נלמד מכך שהקב"ה דחה את ניסיונם של מלאכי השרת לנחמו בשעת החורבן. "אל תשאל בעת נדרו" − נלמד כשאמר הקב"ה למשה שאינו נכנס לארץ, לא ביקש משה להתיר לו את הנדר בשעת מעשה אלא חיכה ורק אז פתח בתחינה. "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו" − נלמד מהנהגת הקב"ה עם אדם הראשון שלא התגלה לאדם הראשון בשעת החטא, אלא המתין לו עד לאחר שהספיק להתכסות בעלי תאנה.


לולא הפירוש הנ"ל, נראה היה לייחס בפשטות את דברי התנא לעקרון אנושי מוסרי: יש להתחשב בטבע האנושי, שכאשר עוברים עליו רגעים בהם הוא יוצא משליטה, לא לנסות להשפיע באותם הרגעים אלא לחכות עד יעבור זעם. אולם המקור לכל ארבע ההנהגות שמביא הברטנורא הם מפסוקים המדברים על הנהגתו של הקב"ה עצמו, ולכן ברור שיש כאן שורש מהותי הרבה יותר.


במשנה הקודמת למדנו, שהרגעים הגדולים בעולם הזה הם הרגעים בהם נקלע האדם ל'פרשת דרכים'. רגעים אלו כוללים התמודדות אמיתית עם המורכבות שבו, מעצם זה שיש בו כמה סוגי חיות: מעפר ועד נשמה. 'רגע ההתמודדות', ההתלבטות בין האפשרויות, היא הייחודיות שיש בעולם הזה! הגדולה נמצאת בעצם העמידה מול המהות, ורק דילמה קיומית מסוגלת ליצור רגעים כאלו. אפשר שדברי התנא באים להמשיך ולהרחיב נקודה זו: ברגעים של שקיעה או התלבטות, קלה או קשה, אין לשום אדם או ישות אחרת את היכולת להשתתף בלבטיו. לכן מרחיב התנא: "אל תנחמהו...אל תרצהו...אל תשאל..." יען אין להפריע לרגעים אלו. רגעים אלו קימים כאמור רק בעולם הזה, המלאכים לא הבינו את משמעותם ולכן ניסו לנחם את הקב"ה בשעת החורבן.


אך עדיין צריך ביאור: מדוע נקט התנא דווקא ארבע דוגמאות אלו, שהרי יכול היה להביא דוגמאות רבות אחרות לרגעים קשים שיש לאדם, כמו: מחלה, כאב, הפסד ממון וכדומה? אלא שאם נעיין נראה, שהוא נקט בדווקא ארבעה מקרים כלליים, מהם ניתן להקיף את כל סוגי המקרים.


אל תרצה את חברך בשעת כעסו – יסוד הכעס הוא בתחושה ש'מה שקרה לא מגיע לי', או כאשר אדם חושב ש'הדברים לא היו צריכים לקרות כך', או שחברו היה אמור להתנהג אליו בדרך אחרת וכדומה. בכל פעם שתפיסתו או צורת הסתכלותו של אדם על מקומו ומעמדו נפגעת מן המציאות – נולד הכעס. התמודדותו של אדם באותה שעה, אינה אפוא עם מה שאירע בפועל אלא עם ההסתכלות עצמה. הוא בוחן מחדש את מקומו ומעמדו, בעיני אחרים וממילא − בעיניו. לפיכך, ריצוי דברים לא רק שלא יועיל ברגע חשוב זה, אלא אף יפגע בו. בזמן שהוא בוחן את עצם תפיסתו העצמית, מול דימויו החדש, אין שום תועלת בשמיעת דברי פיוס, מאנשים זרים כיוון שהם לא חלק מתפיסתו העצמית.


אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו – עיקר הכאב ברגעים אלו ממוקד בתחושה שההרגשות והחיים שהיו עם האדם הנפטר, לא יהיו עוד חלק מן החיים המציאותיים ולא יזכו לביטוי מוחשי, אלא יהפכו מעתה למשהו ערטילאי המוטל בספק בעיני הבריות. העובדה שמהיום יש צורך לשמר את ההרגשות כסוג של מחשבה, ללא החיות שהייתה בהם, שוברת את האדם. בבת אחת הופכת מציאות חיה לדבר עלום ונסתר שצריך להתאמץ בכדי לחוש בו. רגע זה הוא אחד הרגעים הגדולים עבור החי! שכן באותו הרגע הוא מתמודד עם מהות ה'יש' וה'אין', הקשורים למציאות המעורבת מרוחני ומגשמי. בשעה זו, אומר התנא, אין לאדם אחר להפריע לו ולהוציאו מן 'הרגע'. אדם חי, אינו מסוגל 'לרכך' לו רגע זה, מפני שמה יועיל אדם אחר, שהוא מציאות מוחשית – להתמודדות עם הרגשה זו, שהמוחשי הפך בן רגע ללא-מוחשי? מה שנהוג היום לנחם גם מיד בשעת הפטירה ולהשכיח ולהרחיק את האדם מתחושותיו, נוגד את דברי המשנה כאן, וגורם לאדם להפסיד את הבנייה הטמונה דווקא ברגע קשה זה.


ואל תשאל לו בשעת נדרו – בשעה של קבלת נדר נמצא האדם במצב מיוחד. המבט הרגיל אומר שהתורה כוללת הכול, ומה שלא אסרה או חייבה התורה האדם אינו צריך לו ואינו חייב בו. אך לעיתים נמצא אדם ברגע בו הוא מרגיש שהוא זקוק ליותר מכך, ואם לא יאסור על עצמו חפץ מסוים או יקבל על עצמו הנהגה מסוימת, תיפגם גם נאמנותו לתורה וחובותיו כלפיה. תחושה זו נובעת בדרך כלל מתפיסה עצמית בדבר ייחודיות הדורשת ממנו ליזום פעולה עצמאית. ייחודיותו של הרגע אינה מאפשרת להניאו מכך, ושום אדם לא יוכל לפלוש לפרטיות של רגע זה ולמבט הייחודי המאפיין אותו. כאשר אמר הקב"ה למשה שלא יכנס לארץ, ידע משה רבנו שברגע זה הקב"ה משנה את תוכנית העם כולו − שיכנס לארץ ישראל ללא משה, ומשה אינו חלק מתוכנית זו. או אז ידע משה שאין לו כל מקום להשפיע על תוכנית הבנויה על העדרו.


אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו – כבר נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז), מצוה להוכיח את חברו גם בשעת מעשה. כיצד מסתדר חיוב זה עם דברי המשנה? אלא שיש חילוק בין ראייה לבין מחאה. מחאה − היא חיצונית לאדם, והאדם רק מעביר לחוטא את המסר בשם התורה, מבלי להיות שותף או להביע דעה בשעת המעשה. 'ראייה' לעומת זאת, כוללת התבוננות עמוקה ואישית, ודווקא היא שנאסרה במשנה זו. עניין זה נלמד מהקב"ה, שלא הוכיח את אדם הראשון, כי תוכחה של הקב"ה וודאי כוללת ראייה, ובכל זאת המתין לו עד שיתכסה. הטעם לכך: שבשעת חטא 'עולה' יצר האדם לחוץ, מסיר את מלבושיו, ומתגלה בפני האדם. זוהי שעה של 'גילוי'. הגדלות ברגע זה מתבטאת בעובדה שאדם ניצב למולו, רואה את היצר בהתגלמותו, ולא רק שגובר עליו אלא שמנצל את הרגע להפקת לקחים להבא. זהו אחד הרגעים שאינו קיים בעולם הבא, ואסור 'לקחת' אותו מן האדם. גם אם יבוא אדם אחר וידבר על לבו, אין דבריו כלום באותו הרגע. כל אדם מדבר מתוך שיקולים ואיזונים המוכרים לו, כתוצאה מהתמודדותו שלו בין רצונותיו. ברגע החטא מצוי האדם 'מחוץ לאיזון' (כמו שנאמר: "אין אדם עובר עבירה עד שנכנסת בו רוח שטות") ודבריו של אחר לא יהיו מובנים לו, כי בעוד האחר מדבר מתוך איזון, הוא עצמו מצוי בעיצומו של רגע 'דרמטי' שאיבד איזון.