הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.

מדוע שינה התנא בין 'אדם' ל'דבר', לזה העניק 'שעה' ולזה העניק 'מקום'? וכן, גם שינויי הלשון בין 'בז' לבין 'מפליג' (מרחיק), צריכים ביאור.


שתי המשניות הראשונות של הפרק, עוסקות בהערכה שיש לתת לכל אדם, גם לאנשים פחותים, וכן בחשיבותן של מצוות קלות. את המשנה הנוכחית ניתן לראות כמימרה הכוללת את שתי הקודמות, אלא שנצטרך להסביר מהי התוספת במשנה זו.


בן עזאי קושר בדבריו בין 'אין לך אדם שאין לו שעה' לבין 'אל תהי בז לכל אדם'. גם אם אכן יש לכל אדם את 'שעתו' הטובה, מדוע זו סיבה שלא לבוז לו עכשיו, כשאין זו שעתו? ועוד, מדבריו משתמע שאדם שבאופן תיאורטי לא תהיה לו לעולם שעת הצלחה, ניתן היה לבוז לו, האמנם?


עניינו של זלזול פוגעני, הוא כאשר נוגעים בנקודה העיקרית עליה מושתת הדבר. פגיעה צדדית בפרטים – אינה נחשבת לזלזול משמעותי. עיקר האדם הוא היותו חי, ה'חיות' נותנת לו את משמעותו כאדם. אם פוגעים באדם ואומרים 'שאינו חי', זהו זלזול בשורש שלו, וכאילו אומרים שמבחינתנו אינו קיים. הוא אמנם נראה חי, אבל בעצם הוא נטול חיות.


אצל בני האדם המושג: 'זמן' הוא סימן לחיים בעלי משמעות. ממד הזמן מקדם את האדם, ובהכרח מביא לו שעת כושר. כל אדם, גם הנחות והמיואש ביותר, מעצם העובדה שיש בו תכונות החיות בתוך מסגרת של מצב מסוים, הוא עובר שינויים. התכונות מתחזקות ומתחסנות אצלו בעקבות אירועים העוברים עליו. לכל אדם, מעצם בריאתו, ישנם נתונים יחודיים הקיימים אצלו, ולא אצל אדם החי בצורה אחרת. את החיים והמשמעות שיצק האדם אל נתונים אלה לא ניתן לקחת ממנו, והם חלק ממהותו. לכן, כאשר מגיע אדם למצב בו הוא מצטרך להשתמש דווקא בתכונות אלו, (וזה מוכרח להתרחש, כי אחרת לשם מה נבראו?) תהיה שעה זו שייכת לאדם זה, שאצלו התכונות הללו חזקות ומנוסות יותר. אפילו אצל רוצח המרבה בהריגה, מתפתחות תכונות עקיפות, שהיה שווה 'לקנות' אותן ממנו בכדי להיעזר בהן במקומות טובים. זו הכוונה בעניין ה'שעה': האדם הנחות שלא קידם את עצמו, אינו ראוי להיקרא 'בעל חיי עולם'. אולם 'חיי שעה', כלומר משמעות לתכונות ספציפיות, יש גם יש אצלו, ומוכרח שהם יבואו לידי ביטוי ברגע מסויים.


מצינו בחז"ל שמשתמשים בלשון של 'חיי שעה' להגדרת חשיבות זמנית, מול חשיבות נצחית שהיא 'חיי עולם'. חיי עולם, קרי: הנצח שנשאר לאדם, נמדד לפי האדם בקומתו, כיצור שלם. לא כן 'חיי שעה', הנקבעים על פי פרטי כל תכונה ותכונה באדם, בלי להתייחס למכלול. לכן, בכדי לזלזל באדם ולהגדירו כמת, אין די לומר שהוא אדם רשע בכללותו, אלא יש צורך לומר שגם 'חיי שעה' אין בו, כלומר אף לא תכונה אחת המצדיקה את השם 'חי'.


מעתה: אל תהי בז לכל אדם – אל תאמר על שום אדם שהוא חסר ערך, שאין בו חיים. שאין לך אדם שאין לו שעה – אין אדם שאין לו לפחות תכונה טובה אחת, שהתפתחה, ומעניקה לו משמעות וחיות מסוימת. ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך דבר שאין לו מקום – המילה 'שעה' מסמלת שינוי העובר על תכונות בעקבות מאורעות הזמן המשתנים. חפץ דומם, או דבר צומח, שאין אצלם מושג של 'משמעות', לא שייך אצלם עניין ה'שעה', רק עניין 'מקום'. בלשון בני אדם משמש המושג 'מקום' לחלל ולמרחב בו מתנהלים החיים. כל 'דבר', בעצם היותו בקרקע ובסביבת התנהלות החיים, יכול להשפיע על החיים לטוב ולרע.


לחפצים, בשונה מבני אדם, אין חיות ומשמעות, הם חסרי תכונות, ולא שייך אצלם עניין של זלזול. עיקר מהות החפץ הוא בכך שהוא תופס מקום במרחב, ונמצא 'קרוב לחיים', כלומר: הוא יעיל ושימושי. כאשר רוצים לבטא שדבר הפך מיעיל למיותר בעיני האדם, עושים זאת בדרך של הרחקה מעיקר מהותו. זלזול בחפץ, הוא בעצם הרחקתו מסביבת האדם, כלומר מייעודו. הפיכת חפץ לבלתי יעיל, קרי הרחקה מדעת האדם, כמוה כהרחקה מן החיים. לכן מתבטא התנא בלשון: מפליג, שהוא: הרחקה על ידי דעת בני אדם. כדי שאדם לא יחולל הרחקה זו, מלמדנו התנא שאין חפץ שאין לו מקום בסביבת החיים, כי כל חפץ יכול ומסוגל להביא תועלת.