כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

צורת הצגת הדברים מעלה תמיהה, אם ההתניה היא הנחה מוקדמת, שהאהבה תלויה במשהו חיצוני לה, ברור אפוא שכאשר הוא בטל תתבטל האהבה, ומה חידוש יש כאן? ועוד תמוה שאין התנא נוקט בלשון שלילה או הוראה מוסרית כנגד אהבה שכזו, אלא מסתפק בהודעה שהיא עתידה להתבטל. כיצד זה ימנע ממישהו לנהוג בדרך כזו של אהבה? לכאורה אין שום מסר בדברי המשנה?


נראה לומר ששתי מימרות אלה, זו שלפנינו בעניין האהבה, וזו שלאחריה בעניין מחלוקת, עניין אחד להם, והוא לשלול חיפוש יעדים החיצוניים לחיים, ולהתמקד בחווית החיים עצמם. כלומר, הבורא רוצה שהאדם ישקיע באתגרים הנוגעים למהות חייו כאדם וכיציר כפיו של אלוקים. הדרך היחידה לחיות חיים של עניין, היא רק אם עניין זה נוגע בעצם חווית החיים, ולא שהוא חיצוני להם והחיים הם אמצעי לקראתו. החיים במהותם הם נצח, ואין לרתום אותם לקראת יעד אחר חיצוני להם.


כל "אהבה" שהיא תלויה בדבר, כלומר כל "חיבור" ליעד חיצוני ומוגדר, בטל דבר בטלה האהבה. עצם הנמכת ההרגשה לאתגרים חיצוניים אלה, גורמת להתנייה בלתי נכונה, בין חווית החיים לבין ארעיותו של האתגר. כאשר יתבטל האתגר החיצוני, תתבטל חווית החיים.


ושאינה תלויה בדבר – כאשר יוצר האדם חיבור ליעד מהותי, פנימי ועקרוני הנוגע בחוויית הנצח של חייו, אזי ההתניה היא חיובית, ומפרה את החיבור שבין האתגר לבין החיים. אין זה משנה באיזה יעד יבחר האדם בכדי לממש חיבור זה, כל עוד הוא מתעסק ב'צורה' של החיים ולא ב'מעשה' החיצוני שלהם. לפיכך אהבה וחיבור זה אינם בטלים לעולם, וגם אם חייהם ישתנו בהמשך ותאבד ה'אהבה' שבין שני החלקים, בכל זאת עצם כברת הדרך שהם עשו יחדיו הנפיקה יצירה שאינה ברת-חלוף, היא יצרה חיים של 'נצח', ונצח זה אינו אבד לעולם, גם כאשר החיים משתנים.


המשנה הבאה באה להדגיש ולהוסיף נופך על אותו היסוד: