עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

בית המקדש – מקום של רוחניות וקדושה, מרומם את האדם דרך הקורבנות, הוידוי והכפרה. שלושת המרכזים האלו, שרוממו את האדם – בעצם מבטאים שלושה סוגים של מעבר מחיי המעשה, לרגעים של קדושה והתעלות. קורבנות הן מעבר ממצב של חולין לקדושה, והוידוי הוא מעבר מבילבול לבהירות. השראת השכינה ועשיית כפרה, היא מעבר מארציות − לרוחניות ולאידאות גבוהות.

רגעי ההתעלות והמעברים שנמנו לעיל, עלולים לגרום לאדם נזק מסוים בחייו הרגילים. התעלות שמגיעה כתהליך שנמשך לאורך זמן- משתלבת בסביבת החיים הרגילה ושלביה נעשים באיזון נכון. אך רגעי התעלות דרסטית – הם בדרך כלל מלהיבים ומנותקים, ואז, ללא איזון נכון – הם עלולים לפגוע בכל מה שפעל האדם בחייו הרגילים והמאוזנים, וכן, בגלל היותם קיצוניים ובלתי מותאמים לחייו הרגילים של האדם – אין בהם אמת, ומלבד ההתלהבות של הרגע- לא נשמר מהם דבר. עם זאת, המשנה מבטיחה כי עשרת הנזקים העלולים לקרות- לא התרחשו במקום מקודש זה. אף בחיים הרוחניים האישיים של כל אדם, אם ינהג כראוי, בצורה נכונה וטהורה ברגעי ההתעלות ב'בית מקדשו' הפנימי, לא ינזק מ'תופעות לוואי' כגון אלה.



לא הפילה אשה מריח בשר הקודש - אשה המתאווה למאכל מסוים ורצונה אינו מתמלא, היא בחשש סכנה שמא תפיל את עוברה. בבית המקדש לא אירעו אסונות מעין אלה. מה בא ענין זה ללמדנו? לצורך כך יש לעמוד על מהות הקשר שבין העובר לבין רצונות האם. נראה, שנשיאת וולד והענקת חיים הוא בעיקר הענקת כוח ה'רצון' ליילוד, וכמו שכותב מהר"ל בכמה מקומות שה'רצון' הוא מהות האדם. ולכן דווקא בזמן של הענקת רצון, קיימת סכנה שאם רצונה אינו מתקיים, ואף בדבר מסוים, יש כאן הפסקה זמנית ביכולת להעביר את כוח הרצון הלאה, והדבר ייתן את אותותיו בהמשך בחיי היילוד.


מה נוכל ללמוד מכך? מן הנחיצות למלא את רצונה של אשה הרה ניתן ללמוד לכל מקרה שאדם עסוק ביצירת דברים גדולים, שהכול תלוי בכוח הרצון. יש אפוא על האדם 'לזרום' עם רצונותיו ולא לחסום אותם. אלא מאי? קיים חשש שגם הרצונות השליליים יתחזקו, תחת חסות הרצונות החיוביים. על כך מבטיחים לנו חז"ל שכאשר יעמוד אדם במצב של התעלות, ינתנו לו הכוחות להבחין ולהבדיל בין הרצונות, לחסום את השליליים ולפתח את החיוביים, ולא עוד אלא שחסימת הרצונות השליליים לא תפגום בעידוד הרצונות החיוביים.


ולא הסריח בשר הקודש מעולם – מדוע שיסריח בשר הקודש? מסבירים המפרשים שעקב עומס עבודה, השאירו הכוהנים לעתים בשר בחוץ למשך זמן. ריח רע הוא סימן לתחילת קלקול. מדוע? כיון שהריח הוא מרכיב רוחני המצוי בתוך החומר, ועל כן הוא רגיש יותר לאיכותו של החומר הנושא אותו. בבית המקדש, שהיה מקום שכל המעשים שנעשו בו היו רוחניים, ואף השיקולים של הכוהנים נבעו מסיבות טובות − לא התקלקלה בו איכות החומר, ואף הריח נשאר על מתכונתו ללא הגבלת זמן.


הנמשל הוא בעבודתו הרוחנית של האדם, כאשר הוא משתדל להקפיד ואינו מתפשר על איכות, הוא עלול לגרום נזק לחלק המעשי של החיים, כמו איבוד זמן, ביקורתיות יתר וכדומה, המונעים ממנו תשומת לב ראויה כיצד להתנהג בעולמו. מלמדים אותנו חז"ל, שאם העיכוב והרדיפה אחר שלימות נובעים מכוונות טובות באמת, מעומק רוחני ראוי, אזי מובטח שאדם זה יינצל משחיקה. הרעננות וההתכוונות הראויה לא יישכחו ולא ידעכו, והוא ימשיך להנהיג את עצמו באופן נכון בעולם המעשה.


ולא נראה זבוב בבית המטבחיים - זבובים מגיעים כאשר החומר האורגני או הביולוגי נפרץ ומתגלה מה שבתוכו, ומזה גם נובע הריח. ככל שה'פנים' נחשף יותר תגדל הצחנה. הזבובים נמשכים לבשר לא מבושל, לדם, לזיעה ולאשפה, שהמשותף לכולם הוא גילוי הפנים אל החוץ והעלאת ריח. בבית המקדש לא נראה זבוב, כלומר חשיפת הפנימי וגילויו לא שיבשו את תהליך היצירה, שנשאר תקין לגמרי.


והנמשל לחיי האדם: מי שמבקש לעצמו דרך רוחנית, קיים סיכון שעקב הפתיחות והכנות הוא עלול להגיע למחוזות בלתי רצויים, ומעשיו יתפרשו באופן לא נכון ויגרמו נזק. על כך מורים לנו חז"ל שגילוי וכנות בדברים רוחניים ומקודשים, לא יעוררו עליהם את ה'זבובים' הרגישים לריח, ולא ייווצר נזק.


ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים - כאשר אדם מתאמץ מאוד ומגיע לשיאים רוחניים, לרוב הוא גם מפעיל את גופו ומגיע להתלהבות ולרתיחת דם, ויש מקום לחשוש שהתכונות והחושים המופעלים בעוצמה על ידו יגלשו גם לעבר מקומות פחות טובים. על כך באה ההבטחה בצורת נס: שהרצון והכוחות, אם הם יעסקו בקדושה כקדושת בית המקדש, הם לא יסטו בדרך לדברים אחרים ותהיה עליהם שמירה מיוחדת.


ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה - אש היא תוצאה של שילוב בין חומר דליק, רוח, וחום מרובה. הסיבה שגשם מכבה אותה היא על ידי שהוא מצנן וחונק את החמצן שהיא זקוקה לו. האש היא משל להתלהבותו של אדם, הנובעת מרצון ורתיחה שהגוף אינו יכול להכילם, ואז הוא נכנס לפעולה או מתנועע בחוזקה. אלא שבניגוד לאש הפיסית, ניתן לאדם הכוח להשקיט את עצמו באמצעות השכל, המפעיל את ההיגיון הקר, ומצנן וחונק את ההתלהבות. הנס שאירע בבית המקדש משמש לנו כהבטחה, שאם האש הפנימית מבעירה דברים קדושים, אל לו לאדם לחשוש מלשלב את השכל עם הרגש. מובטח לו ששילוב זה לא יכבה רגשות טובים חזקים, קרי אש המערכה אשר בקרבו.


ולא נצחה הרוח את עמוד העשן - בשונה מהאש שהיא ההתלהבות עצמה, העשן הוא התוצאה הנובעת ממנה, והוא בעצם מה שנוצר מן האויר העובר ונכנס לתוך האש. הנמשל בזה הוא שגם אם השימוש בחום ובחומר מגיעים לשריפה ולשינוי ברוח עצמו, בענייני קדושה מובטח שהרוח הכללית לא תתנגד ותתיר לעשן לעלות ולהיתמר מעלה מעלה.


ולא נמצא פסול בעומר בשני הלחם ובלחם הפנים - מפרש רש"י ששלושת ההקרבות האלו אין להם תשלומין ולכן חשוב היה שיישמרו מפסול והנמשל בזה, שאדם עלול להירתע מלגשת למלאכה הגדולה של התנסות ולמידה. הדרך למעלה ארוכה, ורצופת ספקות ולבטים, ועל האדם לעבור הרבה עד שיצליח להתקדם מהשלב הראשוני שלו ועד למצב שיוכל לעסוק בפועל בדברים גדולים. האדם יכול לטעון, שמבחינה פרקטית, עדיף להישאר בשלב הראשוני, ולהלך בביטחה ובתמימות, במקום להתחיל ללמוד ולעבור דרך מתישה של ספקות, על אף שבסופו של דבר יגיע לדרגה גבוהה יותר. וכנגד זה הבטיחו לנו חז"ל, שלמרות הניסיונות הרבים שבדרך, אשר מהם הוא לומד, זמן זה לא מוגדר כזמן של "ספק" ושל חוסר צדקות, מכיוון שהשלבים האלו נובעים מרצון לשלמות גבוהה יותר וממניע טהור, ולכן כאשר יקרו לפניו רגעי מבחן, רגעים שאין להם תשלומין, יתגלו בו כוחות עמוקים והוא יצליח לצלוח אותם כאילו כבר הכל נהיר וברור לו.


עומדים צפופים ומשתחוים רווחים – קומתו של אדם בנויה כך ששכלו בראש, והוא גבוה משאר חלקי גופו בכדי לסמן שהוא השולט, המורה והמכוון. לאחר מכן מופיע לבו, ורק אחר כך שאר הגוף. כל זה נכון במצב של עמידה, אך בשעת השתחוויה מתהפך הסדר, הראש הופך נמוך, והלב גבוה יותר. מצב זה נועד לסמל שאדם זה מבטל את שכלו ואת הבנתו כלפי הישות שהוא משתחווה לפניה, ונותן את הבכורה לרגש הכבוד.


שכלו של אדם חד הוא כסכין, וכשם שסכין אחת משחיזה את חברתה, כך שכלי בני האדם מחדדים זה את זה. לפיכך הצפיפות טובה לו לשכל. אולם בעולם הרגש והלב נדרש מרחב, שכן לכל אחד יש נטיות משלו וקצב משלו. עלול אדם לחשוש, שאם יערב אנשים במצפוניו וישוחח עימם בכנות, כאשר הוא יגיע לנושא שהלב שולט ומוביל בו, הוא יסבול מן הצפיפות. הובטח לנו כאן בידי חז"ל, שהעמידה הצפופה בבית המקדש לא מנעה מן האדם את המרחב הדרוש לו, לצורך עבודת הלב הפרטית ברגע של השתחוויה, שהוא רגע שבו הלב גבוה מן השכל כאמור.


ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם - בשונה מרוב בעלי החיים, עקיצת נחש ועקרב היא בעיקר בעקבו של אדם. דבר זה מסמל את הפגיעות של האדם דרך העקב, דווקא בזמן שהוא שוהה בירושלים. גם כל אדם השוהה במרחב הקדושה ומשתקע בעניינים שברוח, עלול לפתח ריחוק מעולם המעשה, ו'התנתקות מן הקרקע' על כל המשתמע מכך. הבטיחו לנו חז"ל שברגעי 'בית המקדש' שכאלה, עקבו תהיה שמורה ממזיקים, חיצוניים ופנימיים, וניתן לשמור על עצמו עם שתי רגליו על הקרקע. גם זה נס לפעמים.


ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים - לכאורה לפנינו כפילות של ענין הצפיפות. אולם לא כן, אלא יש כאן פן אחר. האדם יכול לטעון ובצדק, שגם אם כל הניסים מובטחים לו והוא מוכן להשתכנע בהצלחתם של 'חיי בית המקדש', עדיין הוא מתקשה לישון ולנוח במקומות ובמצבים שכאלה. האוירה במקומות אלה מלאה, טעונה ודחוסה, וכיצד ניתן להגיע שם למנוחת הנפש? על כך באה הבטחה כללית שלא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. שילוב הרוח בחומר יתקיים בהרמוניה מלאה, גם האדם השוהה ב'ירושלים', ראוי ואף יצליח להגיע ללינה בנחת.