ביטול יצרא דעבודה זרה ועריות-קריאה תלמודית

תלמוד בבלי יומא סט ב (נחמיה ט) ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול מאי אמור אמר רב ואיתימא ר' יוחנן בייא בייא היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא <דעבודת כוכבים> דעבודה זרה שנאמר (זכריה ה) ויאמר זאת הרשעה בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי אמרו היכי נעביד דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא אמר להו נביא שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא שנאמר (זכריה ה) ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח אמרי היכי נעביד נקטליה כליא עלמא ניבעי רחמי אפלגא פלגא ברקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה.

לפנינו סוגיא סתומה וחתומה העוסקת בהתמודדותם של חכמי ישראל בתקופת שיבת ציון המכונים אנשי כנסת הגדולה עם כוחות היצר הרע. מה טיבה של התמודדות זו ובאיזה מישור היא נערכה, האם יש מציאות היסטורית מאחורי אגדה זו?

להלן נסיון קריאה בסוגיא.

מעקב אחר פעלם של אנשי כנסת הגדולה במאגר הבבלי והירושלמי מעלה כי פעילות מרכזית המיוחסת להם היא תיקון התפילות והברכות.

בבלי ברכות לג א אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות.

מגילה כה א ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו לשבחיה דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו.

ירושלמי ברכות פרק ז הלכה ג ר' סימון בשם ר"י בן לוי למה נקרו אנשי כנסת הגדולה שהחזירו הגדולה ליושנה. אמר ר' פינחס משה התקין מטבעה של תפילה האל הגדול הגבור והנורא. ירמיה אמר (ירמיהו לב) האל הגדול הגבור ולא אמר הנורא. למה אמר הגבור לזה נאה לקרות גבור שהוא רואה חורבן ביתו ושותק. ולמה לא אמר נורא אלא שאין נורא אלא בית המקדש שנא' נורא אלהים ממקדשך. דניאל אמר (דנייאל ט) האל הגדול והנורא ולא אמר הגבור בניו מסורין בקולרין היכן היא גבורתו. ולמה אמר הנורא לזה נאה לקרות נורא בנוראות שעשה לנו בכבשן האש. וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה החזירו הגדולה ליושנה האל הגדול הגבור והנורא.

הקטע האחרון מופיע גם בהמשך הסוגיא הפותחת.

יצרא דעבודה זרה מהו ?

הרגש הדורש חושיות בתיאולוגיה ואינו מסתפק בהפשטה.

הדבקות בא-ל היא רעיונית מופשטת, אין מקום לחושים בהפשטה תיאולוגית. אך האדם באשר הוא אדם אינו בא על סיפוקו בא-ל מופשט, דרוש לו דמיון שיוכל לקרב אל חושיו את הנעבד, ומשלא סיפקה היהדות את הסחורה בהיתר, פנה העם אל אלוהים אחרים, לעיתים דווקא מתוך חיזור אחר עבודת הא-ל, אלא שבאמצעות נעבד מתווך או מייצג שאפשר להשיגו בחושים, דבר האסור באיסור 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'.

באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: דיברה תורה כנגד יצר הרע. אם אין הבריות יכולים לעבוד בשכל נוריד את העבודה הצרופה ונערב את הרגש, נעמיד את איש הישראלי להתפלל שלש פעמים ביום אף אם אינו מבין ומשיג את מושא תפילתו.

תפילה היא כל כולה רגש, וכאשר היא מעבר לרמת המתפלל היא אף סותרת לשכל, בעצם היא ממלאת את אותו סיפוק של המחזר אחר אלילים רק בהיתר, היתרם של אנשי כנסת הגדולה.
זהו המשל הראשון בכללות, אנסה להכנס לפרטי האגדה.

מאי אמור אמר רב ואיתימא ר' יוחנן בייא בייא היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן.

יש כאן נכונות להוריד לתמיד את רוממות עבודת השם הנכונה, לרמה שייקל על הציבור לעמוד בה.

נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו.

הרגישו בטוחים במעשיהם.

נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים.

הרגש והדרישה לו נמצאים עמוק עמוק, באותו מקום פנימי שממנו נובעת הקדושה, אין הרגש טפל וחיצוני, הוא מהותי ופנימי.

אמר להו נביא לישראל היינו יצרא <דעבודת כוכבים> דעבודה זרה שנאמר (זכריה ה) ויאמר זאת הרשעה בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי.

כאשר החליטו על כך נתפסה להם מחשבה עזה ומטלטלת, מה הם מפסידים לדורות, על מה הם מוותרים.

אמרו היכי נעביד דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא.

שמא יש כאן התעוררות שלא נכון להרחיק לכת עד כדי כך, שמא הויתור גדול מדי, אולי אינו רצוי בשמים.

אמר להו נביא שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא שנאמר (זכריה ה) ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה.

יש להחליט וללכת עם ההחלטה ללא היסוס, יש להשתיק את הקול המטריד, המחיר כבד אך משתלם.

כעת למשל השני, ההתמודדות עם יצרא דעריות.

ענין נוסף המיוחס לאנשי כנסת הגדולה הוא תחילת תקופת המשנה היינו הרחבת תורה שבעל פה.

ירושלמי שקלים פרק ה הלכה א אמר רבי יונה כתיב (ישעיהו נג) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל זה ר"ע שהתקין מדרש ההלכות והגדות ויש אומרים אלו אנשי כנסת הגדולה תיקנו אלא מה תיקן זה כללות ופרטות.

פיתוח החשיבה הדרשנית האתגרית בלימוד התורה מהווה התמודדות עם יצרא דעריות, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה,

(שמעתי שנערך מחקר על התשוקה המינית בקרב בני נוער, בו נטען כי נוער העוסק בגרויים אינטלקטואליים מפיג בכך מהמתח הארוטי, משום שהוא מופנה ללימודים)

אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא.

אם תוציאו את כל המתח, אם תגזימו באיתגור המוח, נמצאתם מסרסים את הלומדים.

חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח.

יתכן שנערך ניסוי כלשהו, יתכן שמדובר על עיון ודיון מעמיק.

אמרי היכי נעביד נקטליה כליא עלמא ניבעי רחמי אפלגא פלגא ברקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה.

איני יודע להציע דרגת ביניים לגירוי הלימודי על חשבון הגירוי התאווני.