מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד!

במסכת סנהדרין (דף יא, א) מובאים מעשים בגדולי ישראל שגילו יוזמה ותושיה, כדי למנוע בושה מאנשים אחרים. וזו לשון המעשה הראשון:

"תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: 'מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד!' עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה."

הסוגיה ממשיכה ומגלה ששמי שעלה שלא ברשות - היה איש אחר; אך שמואל הקטן רצה לרדת כדי שאותו האיש לא יתגלה ויתבייש. המעשה מגלה על אצילות הנפש של שמואל הקטן. אולם מצד שני, המעשה מעורר תמיהה עצומה על רבן גמליאל. מדוע רבן גמליאל תלה את הריבוי במספר הנוכחים - בכוונות זדון. אם מותר לתלמידים לעלות כדי "ללמוד הלכה למעשה", הוא היה צריך להניח שה"שמיני" שעלה שלא ברשות - עלה כדי "ללמוד הלכה למעשה". מדוע רבן גמליאל החליט שה"שמיני" עלה מתוך כוונת זדון, כדי להצטרף לבית הדין שמעברים את השנה. ואיך יתכן בכלל, שמישהו ירצה להצטרף לבית הדין במזיד, מבלי שהדבר יתגלה מייד בתחילת הדיון?!

כאשר מעיינים בפסיקת הרמב"ם1 נוסף קושי גדול. הרמב"ם כותב שראש הסנהדרין מזמין באופן אישי את הדיינים שיהיו בעיבור השנה. לשיטתו, לא יתכן שרבן גמליאל אמר אפילו את המשפט הראשון שבמעשה הזה - "השכימו לי שבעה לעלייה"!!

המחלוקת בין בתי המדרשות ביחס ל"עיבור השנה"

הפליאה שטמונה במעשה התמוה הזה - משמשת את חז"ל כאמצעי לרמוז לנו להעמיק ולהתבונן במשמעויות הסמליות שרמוזות בו.

"עיבור השנה" משמש כסמל באגדות חז"ל. במאמר "רועי הבקר והיתר המכירה" נידונו מעשים ב"רועי בקר" - "שעיברו את השנה". והתבאר שהמעשים אינם כפשוטם, והם דנים בשאלה האם הגיע כבר חודש "אדר" בשלב הגאולה. חודש זה הוא שלב שנראים בו עדיין סימני ה'חורף' של הגאולה - אך החלו להראות כבר סימני ה'אביב' של הגאולה. בשלב ה'חורף' של הגאולה - מופיע משיח בן יוסף; והוא מסמל גאולה בכוח האדם ולא מתוך בטחון בניסי הקב"ה. ואילו משיח בן דויד בא אחריו - בשלב ה'אביב' של הגאולה - והוא פועל באמצעות העמל בחוקי התורה ומתוך אמונה בנפלאות הקב"ה.

התבאר שהמעשים ב"רועי בקר" - "שעברו את השנה" מרמזים, שמנהיגי הצבור של משיח בן יוסף נוטים לקבל "היתרים" שונים כדי להקל במצוות השמיטה; והם סבורים ש'חודש אדר' של הגאולה עדיין לא הגיע; ומצבו הכלכלי של עם ישראל אינו מאפשר לו להקפיד בשמירת השמיטה. לעומתם, מנהיגי הצבור של משיח בן דויד נוטים לדחות את ה"היתרים" האלו; והם סבורים ש'חודש אדר' של הגאולה הגיע כבר; ומצבו הכלכלי של עם ישראל מחייב אותו להקפיד בשמירת השמיטה. את הזמן שיתפנה מעבודת הקרקע בשנת השמיטה צריך להשקיע בעבודת התורה2.

נמצא שדיון סמלי ב"עיבור השנה" מרמז לדיון בשאלה - מי צריך לפעול כעת לקרוב הגאולה; משיח בן יוסף או משיח בן דויד.

משה רבך מלן ל'שבעה' ואת מוהלן ל'שמונה'

רבן גמליאל ביקש שישכימו לו 'שבעה' לעלייה והשכימו לו 'שמונה'. סמלים אלו מוזכרים גם בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, כח):

" 'תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה' (קהלת יא, ב) - זה דור שמל משה ל-'שִׁבְעָה', 'וְגַם לִשְׁמוֹנָה' (שם) - זה דור שמל יהושע ל-'שְׁמוֹנָה'. אמר לו הקב"ה, משה רבך מלן ל'שבעה' ואת מוהלן ל'שמונה' שנאמר 'בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ וגו' וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית' (יהושע ה, ב). לברית 'שֵׁנִית' את מוהלן, לברית 'שְׁלִישִׁית' אין את מוהלן."

בתורה נאמר (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". פשוט וברור - שמשה רבנו לא הפר את הציווי הזה, ולא מל את בני ישראל ברית מילה רגילה ביום השביעי. ה"מילה" שמוזכרת כאן היא ביטוי מושאל לפעולה שנועדה להכשרת אדם לקבלת מעלה מסוימת. המדרש מלמדנו, שבתקופת משה מעלת ה'שבע' היתה המעלה שהתאימה לעם ישראל, ומשה רבנו הכשיר אותם לכך. אולם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל - מעלת ה'שמונה' היא המעלה שמתאימה לעם ישראל; ויהושע נצטווה להכשירם לכך.

הדרשה מזהה בין המספרים 'שנים' ו'שמונה', ובין המספרים 'שלוש' ו'שבע'. הקבוצות הללו מופיעות בדרשה כסמלים ניגודיים. כאשר יהושע מתבקש למול את בני ישראל ל'שמונה' הוא מל אותם 'שנית', - מפני ש'שמונה' ו'שנים' הם בעלי אותה מהות. ולשיטת המדרש הזה 'שנית' מסמל דבר רצוי, ואילו 'שלישית' מסמל דבר שאינו רצוי.

במאמר "המתמטיקה של רועי הבקר והצאן", התבאר שספר שמואל מזהה את הכוח של משיח בן יוסף והגאולה בדרך הטבע - עם המספרים 'שלוש' ו'שבע'; והוא מזהה את הכוח של משיח בן דויד וגאולה בדרך האמונה והתורה - עם המספרים 'שנים' ו'שמונה'. לפי מה שהתבאר שם, המעשה ברבן גמליאל שביקש שישכימו לו 'שבעה' לעליה מרמז, שרבן גמליאל נטה באותה השעה לגאולה בדרך הטבע ואילו שמואל הקטן התנגד לכך והוא רצה להביא את הגאולה בדרך האמונה והתורה.

ה'השכמה' אל ה'עליה' וה'גג'

רבן גמליאל ביקש "השכימו לי שבעה לעלייה". הסמל של "השכמה" (ו"שכם") והסמל של "עליה" (ו"על" ו"גג") מודגשים בספר שמואל בתהליך המלכתו של שאול:

"... וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל... מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם:... וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת... הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר ... וַיַּעֲלוּ הָעִיר ... וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה:... וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה... וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח... וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל ...וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג: וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל (הגג) הַגָּגָה לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה: הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר... וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד: בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים... וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם... וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים... אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן:... וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם... שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ... וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱ-לֹהִים לֵב אַחֵר..."

שמואל היה גר במקום גבוה ורם שנקרא "רמה", והבמה שעליה ישבו "שלושים" ה"קרואים" היתה במקום הגבוה ביותר שם. המספר "שלושים" מרמז לגאולה בדרך הטבע. שאול הוזמן להיות בראש הקרואים הללו. גם בהמשך שמואל מדריך את שאול שהוא צפוי לפגוש במתח שקיים בין המספרים 'שנים' ו'שלוש'.

שאול מקבל מנה מיוחדת שנקראת "הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ". תרגום יונתן והפרשנים מסבירים ש"הֶעָלֶיהָ" היא ה"ירך" שנמצאת "על השוק", ובחז"ל מובאות דיעות נוספות. אולם תהיה המנה הנוספת איזו שתהיה, הכתוב לא קורא למנה הנוספת בשמה המדויק, והוא מדגיש את האופן שבו היא הוגשה "הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ". הכתוב נוקט בדרך הזו, מפני שהוא רוצה להדגיש את צד ה"עליה" ככל האפשר.

גם בהמשך, כאשר הם יורדים אל העיר, שמואל מחפש מקום גבוה לדבר בו עם שאול, והוא מדבר עמו "על - הגג". והיום ששאול נמשח בו למלך מתחיל מ'השכמה', כאשר שמואל ממתין אחריה ל'עלות השחר' כדי ל"קרוא"3 לשאול אל 'הגג'. וכל זאת מתוך הבנה - ששילוחו לתחילת מלכותו יתחיל מ'הגג' ('העליה')4.

שכם

ה'השכמה' מודגשת באופן נוסף. כאשר הכתוב מתאר את שאול הוא מתייחס באופן מיוחד אל ה"שכם" שלו - 'מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה', וכן 'כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ'.

הלשון 'כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ' אומרת דרשני!! המילה 'כְּהַפְנֹתוֹ' קשורה מבחינת המשמעות שלה למילה 'פָּנִים'. לכאורה צריך היה להיות כתוב "כְּהַפְנֹתוֹ - פָּנָיו"!! מדוע הכתוב נוקט לשון 'כְּהַפְנֹתוֹ - שִׁכְמוֹ'?! מדוע הכתוב מתעלם מה"ראש" וה"פנים" של שאול?!

ה'שכם' הוא החלק העליון שבגב, והוא חלק הגוף שבין הכתפיים. חלק זה הוא אמנם עליון ביחס לשאר חלקי הגוף, אולם הוא נמצא מתחת לעורף ולראש. כאשר מתבוננים על חלקי הגוף ממטה כלפי מעלה, החלק של ה'שכם' - מקדים את החלק של הראש. לפיכך, 'השכמה' - משמעותה 'הקדמה'.

יוסף הצדיק קשור באופן מיוחד לעיר שכם: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ..." (בראשית מח, כב); "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם..." (יהושע כד, לב). גם בתהליך הגאולה משיח בן יוסף 'משכים' ו'מקדים' את משיח בן דויד. משיח בן יוסף 'משכים' ועוסק בהקמת הקומה הגופנית של עם ישראל, ומשיח בן דויד בא אחריו ועוסק בהקמת הקומה הרוחנית.

משיח בן יוסף עוסק בבניית הגוף עד ה'שכם', ואחריו מגיע משיח בן דויד והוא בונה את הראש הרוחני, הראש שנותן חיות רוחנית לכל חלקי הגוף. שאול היה אמור למלא את תפקידו של משיח בן יוסף, ולכן הכתוב מדגיש אצלו את ה'שכם' ואת ה'השכמה'.

המשמעות הסמלית של "השכמה לעליה" היא שמי שצריך לעמוד "על" הצבור ולהנהיג אותו - הם אלו שהצד החזק שלהם הוא ה"שכם"; כלומר חייליו של משיח בן יוסף. לפיכך הכתוב מדגיש ששאול היה מתאים לתפקיד הזה מפני שהוא היה - 'מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה'.

ה"מועד" של שמואל

הבנת תפקיד ה"השכמה" אצל שמואל מאירה באור אחר את פרשיית ה"איחור" של שמואל (שמואל א יג ה-יד):

"וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל... וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ ... וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו: (וייחל) וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא... וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ:... וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ... וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ..."

הפרשיה מעוררת קושי. שמואל אמר לשאול אותות רבים, ובכללם גם את האות - "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ". כל שאר האותות ששמואל מסר לשאול ביום הראשון למלכותו התקיימו (שמואל א י, ט): "... וַיָּבֹאוּ כָּל הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַהוּא". מדוע שאול לא חיכה עד לסוף היום השביעי כדי לקיים את ציווי שמואל, וכדי שיתקיים בו גם האות הזה? וכיצד אומר שאול לשמואל "וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים", כאשר שמואל אכן הגיע ביום השביעי?!

ומצד שני, מדוע שמואל העמיד את שאול בניסיון קשה? האם הוא לא ידע את מצוקתו של שאול?!

אולם לפי מה שהתבאר הפרשייה מוארת באור חדש. שאול ידע ששמואל "השכים" יחד עימו ביום הראשון למלכותו, זמן רב לפני עלות השחר - וזו היתה "השכמה" לעצם ה"השכמה". השכמה שמסמלת שותפות עם המלכות הראשונה של משיח בן יוסף - שאחראי על חלק הגוף שעד ה"שכם". ולפיכך הוא היה סבור ששמואל שייך לחייליו של משיח בן יוסף - וגם המועד שלו הוא ה"השכמה". ההשכמה היא - "לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל".

וכאשר שמואל לא בא ב"השכמה" הוא טוען כלפיו - "וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים"!!

אולם שמואל היה שייך לחייליו של משיח בן דויד, שפועלים להרכבת ה"ראש" הרוחני על ה"שכם". החלק של ה"ראש" "מאחר" - ומגיע אחרי ההשכמה של ה"שכם". שמואל "השכים" אמנם עם שאול ביום הראשון כדי לסייע לו בצעדיו הראשונים, אולם הוא היה שייך ל"ראש" הרוחני ש"מאחר". שמואל הודיע לשאול, שהצורך של חלק ה"שכם" לגלות הכנעה בפני חלק ה"ראש" הוא ציווי של ה'; ולא צווי פרטי של שמואל. מכיוון ששאול לא גילה הכנעה בפני ה"ראש" ש"מאחר" - מלכותו לא תיכון5.

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהמעשה התמוה ברבן גמליאל שביקש ש"ישכימו" לו "שבעה" והשכימו לו "שמונה", מהווה מעשה סמלי שדן בשאלה - כיצד יש לפעול כדי להביא את גאולתם של ישראל. רבן גמליאל היה סבור שה"שבעה" שהם אלו ש"משכימים" ועוסקים בפעולות הגשמיות - הם אלו שמביאים את הגאולה. ואילו שמואל "הקטן"6 היה סבור שה"שמונה" שהם אלו שעוסקים בפעולות הרוחניות - הם אלו שמביאים את הגאולה. והסמלים שבמעשה הזה לקוחים מתוך ספר שמואל.



____________________________________________________________



[1] "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. כיצד, יאמר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין - 'היו מזומנין למקום פלוני שנחשב ונראה ונדע אם שנה זו צריכה עיבור או אינה צריכה'..." (קידוש החודש ד, ט)

2 חז"ל מרמזים שמדובר במחלוקת בין בתי מדרשות באמצעות השימוש בסמל של "רועי בקר" ו"רועי צאן". מנהיגי הצבור שאוחזים בגאולה בדרך הטבע מכונים "רועי בקר", מפני שנאמר על יוסף - "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ". ומאידך, מנהיגי הצבור שמצדדים בגאולה בדרך התורה מכונים "רועי צאן", מפני שדויד שהיה קשור באופן מיוחד אל הצאן; ובנוסף לכך ה"צאן" אינה "בהמת עבודה". סמלים אלו מבוססים על ספר שמואל שמספר, שבבית שאול היו מכנים את אב-בית-הדין בתואר "אַבִּיר הָרֹעִים" שמשמעותו היא "רועה רועי-הבקר". ספר שמואל מזהה את בית שאול באופנים רבים עם ה"בקר"; אך לעומתם, שמואל הנביא ודויד המלך מזוהים עם ה"צאן".

3 וזו הדגשה נוספת של ה"קריאה". בתחילה שאול יושב בראש "שלושים הקרואים" שיושבים במעלה הבמה; ולאחר מכן הוא "קרוא" לבדו לעלות אל הגג. במעשה שבירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) נאמר: "מעשה ברבן גמליאל שאמר יקרוני (קראו לי) שבעה זקינים לעלייה", בירושלמי המילים "קראו לי" מחליפות את המילה "השכימו לי". והמילים "קראו לי" מרמזות שם לפרשיית המלכת שאול ול"קרואים". המספרים שבעה ושלושה (שלושים) הם בעלי משמעות דומה, ולכן האגדות מחליפות בין "שלושים הקרואים" לבין ה"שבעה" שהיו "קרואים". אגדת הירושלמי מדגישה בהמשך את המספר "שנים", שהוא המספר ששמואל מדגיש בפני שאול כאשר הוא מושח אותו למלך.

4 וכאשר הרציתי את עיקרי הדברים בפני ידידי הרב מרדכי אברהמי, העירני שהראי"ה קוק כבר הדגיש את הנקודה החשובה הזו בתהליך המלכתו של שאול (סידור עולת ראיה, ר"ח רגלים וחגים, מגילה): "שאול... 'וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ' - שקיבל מלכותו על הגג, שדיבר עמו שמואל שם..."

5 שאול הוא "רועה הבקר" ש"משכים", אך צריך לגלות הכנעה בפני ה"ראש" הרוחני ש"מאחר". וחוסר היכולת שלו להמתין ל"ראש" שמאחר - מהווה חזרה על חטא ה"עגל" (שמות לב, א-ז):

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים ... וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה ... וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:"

במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שחטא ה"עגל" מסמל אצל חז"ל את תליית הביטחון בהשתדלות טבעית ולא בהשתדלות באמונה ובתורה. ולפי מה שהתבאר, אפשר לומר שאהרון ניסה למצוא מקום להשתדלות הזו - בתנאי שאלו שעוסקים ב"עגל" יגלו הכנעה בפני מי שאוחז ב"תורה" ו"מאחר". אולם הם שיבשו את התוכנית של אהרון ו"השכימו" ולא המתינו למשה ש"מאחר". שמואל רצה לחזור על המהלך של אהרון; ולפעול לכך, שאלו שעוסקים ב"עגל" יגלו הכנעה בפני מי שעוסק ב"ראש" הרוחני. אולם שאול "השכים" ולא המתין לשמואל, ולא תיקן את חטא העגל.

6 "הקטן" הוא ה"שמיני" שמתאים לתפקיד יותר מה"שבעה"; ושמואל "הקטן" סבור שאפשר להמליך את ה"שמיני" ה"קטן" עוד לפני שממליכים את שאול ואת אלו ששייכים ל"שבעה" (שמואל א טז י-יב): "וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא:"