ר' חנינא בן דוסא והאבן שהעלה לירושלים - מדרש

מדרש רבה על קהלת נפתח במעשה פלאי בר' חנינא בן דוסא והאבן שהעלה לירושלים, וזו לשונו:
"מעשה בר' חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר?! מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה, ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להן: מעלין לי אתם אבן זו לירושלים? אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים. בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה (באותה השעה), הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם: אתם מעלין לי אבן זו? אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים, בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם (רצה שיבררו מי היו הפועלים), אמרו לו: דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים, וקראו עליו המקרא הזה: "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב" (משלי כב, כט), קְרָא בּוֹ (כאלו נכתב בכתוב): "לִפְנֵי מַלְאָכִים יִתְיַצָּב".

מעשיו של ר' חנינא בן דוסא תמוהים. אם מתחילה לא היה בידו כסף לשלם לפועלים הראשונים את שכרם, מדוע שכר פועלים אחרים? וכי מנין ידע שבהגיעו לירושלים יתמלא כיסו במעות?!

ספור זה מופיע באופן שונה במקצת במדרש רבה שיר השירים (וילנא, א, ד) וקושיה זו אינה קשה שם; אך קשה שם קושיה אחרת, וזו לשון המעשה שם:
"חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ - זה רבי חנינא. אמרו, פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים, אמר כולם מעלים שלמים לירושלים, ואני איני מעלה כלום. מה אעשה? מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו ומצא שם אבן אחת, יצא וסירקה וסתתה וכרכמה אמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, אמר להם: מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים? אמרו לו: תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים. אמר להם: וכי מנין לי מאה זהובים או חמשים לתת לכם? ולא מצא לשעה, מיד הלכו להם. מיד זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמרו לו: רבי תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו. ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלים, בקש ליתן להם שכרם ולא מצאן. בא המעשה ללשכת הגזית. אמרו לו: דומה רבינו, שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים. מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים"
במדרש זה משמע שלר' חנינא לא היה סכום גדול אך היו בידו חמישה סלעים שבם יכול היה לשלם. אלא שקשה, מדוע נתן את הכסף לחכמים? ומה השייכות שלהם לכספו של ר' חנינא בן דוסא?

אבן לירושלים של מעלה

הקשיים שנתקל בהם הלומד בהבנת המעשים האלו מהווים דרכם של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.

במרכזם של שני המעשים באבנו של ר' חנינא בן דוסא נמצאים ה"אבן" "ירושלים" והמִספר "חמש". כוונת המדרשים להפנות אותנו לספורי נצחון של עם ישראל על אויביהם שהגורמים האלו קשורים אליהם.

ספור אחד הוא הקרב שבו "אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם" מקבץ אליו את "חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי" להילחם בגבעונים שהשלימו עם ישראל, ויהושע וישראל יוצאים להילחם בחֲמֵשֶׁת המלכים שמלך ירושלים מנהיג אותם. במהלכו של הקרב שהתרחש שם מסופר (יהושע י, יא):
"וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב:"
ספור נוסף הוא ספור נצחונו של דויד על גולית הפלישתי, שנאמר בו (שמואל א יז, מ-נד):
"וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: ... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְ-בָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה: וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ:"
בספור זה מוזכרים ה"אבנים והמִספר "חמשה", והקרב של דויד מסתיים בהבאת ראשו של גולית ל"ירושלים". אלא שהדבר תמוה, באותה תקופה ירושלים עדין לא היתה נתונה בידי עם ישראל, וכיצד ומדוע הביא דויד את ראשו של גולית לירושלים?!

אבנים מהשמים

דויד יודע שניצחונם של יהושע ועם ישראל בקרב נגד אדוני-צדק מלך ירושלים וחמשת מלכי האמורי הושג בעזרת אבנים מהשמים. אבנים אלו באו לעזרת ישראל מפני שעם ישראל עמלים בחמשת חומשי התורה שאותה הם מצווים לכתוב על אבנים מייד בהיכנסם לארץ (דברים כז, ב-ח).

בקרב של דויד, שם ה' צ-באות מתלבש באופן סמלי בחמישה אבנים שמתוכם אבן אחת שוקעת בתוך מצחו של גולית, וסופה של אותו אבן שהיא עולה בתוך ראשו של גולית לירושלים. ואמנם ירושלים עצמה לא היתה עדיין בידי דויד וישראל, אלא כוונת הכתוב היא לנוב עיר הכהנים מורי התורה (רד"ק שם).

דויד תולה את נצחונו בקרב בזכות מורי התורה ולכן הוא מביא אליהם את האבן והראש כתשורה. דויד יודע שלא האבן הגשמית היא שניצחה בקרב אלא האבן הרוחנית שבה עמלים מורי התורה. אבן רוחנית זו בונה את ירושלים של מעלה, וכאשר נבנית אבן בירושלים הרוחנית, יש כוח בכוחה של האבן בעולם הגשמי לנצח בקרב.

תשורה לירושלים

הקרב של דויד משחזר את הקרב של יהושע, אך הוא משחזר במידה מסוימת גם קרב קדום יותר שאותו ניהל אברהם אבינו. בספר בראשית (יד, א-כד) מסופר על ארבעה מלכים שנצחו חמישה מלכים ושבו את לוט בן אחי אברהם; אברהם נחלץ לעזרת בן אחיו והוא משחרר את אנשיהם ורכושם של "חמשת" המלכים, ולמעשה הוא מולך גם עליהם. בסיום המלחמה אברהם מביא תשורה למלכי-צדק מלך "ירושלים" שהיה כהן לא-ל עליון. אברהם אבינו מראה בכך שניצחון במלחמה מושג בזכות מי שמפיצים אמונה בעולם. דבורי האמונה שאברהם אבינו היה מפיץ בעולם היו משולים ל"אבן" (וראה בפרקי דרבי אליעזר (היגר חורב, כד), וראה גם במאמר מגדל בבל וגל של עצמות"), אולם אברהם לא רצה לייחס לעצמו את ה"אבן" שהביאה אותו למלוך גם על חמשת המלכים, אלא למלכי-צדק מלך ירושלים שהיה ידוע כמורה האמונה בזמנו.

ר' חנינא בן דוסא והפועלים הראשונים

ר' חנינא בן דוסא והאבן מובאים במעשה זה כניגוד לפועלים הראשונים. הפועלים הראשונים פועלים להבאת גאולת ישראל על ידי מלאכותיהם. מאה הזהובים וחמישים הזהובים שמוזכרים במדרש שיר-השירים-רבה כשכר אפשרי לפועלים בשר ודם הם מִספרים המזכירים את מידות חצר המשכן: "אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים" (שמות כז, יח). חצר המשכן מסמלת את עולם הטבע (השל"ה הקדוש, מסכת תענית, נר מצוה, לא) ואת ענייני העולם הזה ואת המלאכות הגשמיות. הפועלים הללו מביאים את הגאולה באמצעות ל"ט מלאכות המשכן שהם עמלים בהם במשך כל ימות השבוע ולכן המִספרים שמתאימים להם הם "מאה" ו"חמישים", מִספרים שקשורים למידות קרקע החצר.

אולם ר' חנינא בן דוסא מביא את הגאולה מהשמים על ידי עמלו בתורה, ולכן המִספר החשוב אצלו הוא המִספר חמש שהוא המִספר שהיה חשוב גם אצל דויד המלך כשרצה להצליח בהעלאת אבנו הרוחנית לירושלים של מעלה, שמכוחה תיטבע האבן הגשמית במצחו של גולית.

לפי העיון ברובד הפנימי המסתתר באגדות אלו מיושבים הקשיים שניצבו בפנינו.

בספור המעשה שבמדרש קהלת רבה, ר' חנינא בן דוסא יודע שכאשר תבנה אבנו בירושלים של מעלה ממילא תיבנה גם ירושלים של מטה, וממילא יתמלא כיסו בזהובים ויוכל לשלם לפועלים את שכרם. ועל סמך ביטחון זה ביקש מהפועלים להעלות את אבנו.

בספור המעשה שבמדרש שיר-השירים-רבה, החכמים בלשכת הגזית נשאו ונתנו בחידוש בתורה שחידש ר' חנינא בן דוסא; ר' חנינא רוצה לחזור על מעשיו של אברהם אבינו שהעניק מעשר למלכי-צדק מורה-האמונה, ולכן הוא נותן לחכמים שבלשכת הגזית את השכר המגיע לפועלים.

אברהם אבינו היה סבור שניצח את חמשת המלכים בזכות מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם שהיה כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן (בראשית יד, יח), ולכן הוא נותן למלכי-צדק מעשר מכל מה שזכה המלחמה. הכהן שמלמד אמונה נחשב למלאך וכן מצאנו במלאכי (ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא". אולם לא רק הכהן נחשב למלאך אלא כל מי שמלמד "דַעַת וְתוֹרָה" נחשב למלאך. ר' חנינא בן דוסא סבור שהוא הצליח בהעלאת האבן בזכות החכמים שבלשכת הגזית המשולים למלאכים, ולכן הוא חוזר על מעשי אברהם אבינו ונותן להם שכר.

ה"אֶבֶן" ש"מָאֲסוּ הַבּוֹנִים"
ר' חנינא בן דוסא היה בן העיר עֲרָב שבגליל . בירושלמי במסכת שבת (טז, ח) מסופר על בני העיר עֲרָב שהיו שונאי תורה. בני עירו היו עמלים במלאכות ומתוך עמלם היו יכולים להביא נדרים ונדבות למקדש; ור' חנינא בן דוסא מופיע בספור זה כניגוד לבני עירו. הוא היה עני שהסתפק ב"קב חרובים" לפרנסתו; אך הוא עמל באבן שמצא בחורבה שבני העיר עזבוה; וה"אֶבֶן" ש"מָאֲסוּ הַבּוֹנִים", היא התורה. ר' חנינא בן דוסא נותן ל"אבן" את היופי והחשיבות הראויים לה, וסופה של אותה אבן שהיא נהיית לראש פינה ועולה לירושלים של מעלה.

ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו
המלאכים מבקשים מר' חנינא: "ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו". מהו תפקידן של היד והאצבע באגדות אלו?

ה"יד" וה"אצבע" האלו נועדו לרמז למלחמה הראשונה שניהל עם ישראל כנגד אויביו, ושגם בו מרומזים ה"אבן" המספר "חמש" וכן "ירושלים". בספר שמות (יז, ח-טז) מסופר על הקרב שניהלו יהושע ובחורי ישראל כנגד עמלק שבא להילחם בם:

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹקים בְּיָדִי: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:"
כאשר ידי האמונה והתפילה של משה גוברות - עם ישראל מנצח בקרב; אולם משה מקבל את כוח האמונה והתפילה שלו מתוך ה"ישיבה" על ה"אבן", הישיבה באוהלה של תורה.

"כֵּס יָ-הּ" שמוזכר כאן מוזכר גם בירמיהו (ג, יז): "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' ". ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה ששם נמצא כסא הכבוד הרוחני. האבן שמשמשת כ"כסא" למשה רבנו מסמלת את כסא הכבוד; ומשה משתדל להעלות את האבן הרוחנית שלו לשמים, כדי שהיא תסייע ליהושע ובחורי ישראל להצליח בקרב הגשמי שהם מנהלים בעולם הזה.

משה מתקשה להעלות את האבן שלו ואז באים אהרון וחור ומוסיפים את ידיהם לידיו של משה, ויחדיו הם מצליחים להעלות את "אבן האמונה" הרוחנית לירושלים של מעלה. למשה אהרון וחור יש חמש אצבעות בכל יד, ונמצא שגם בקרב הזה מצטרף המספר "חמש" אל ה"אבן" ו"ירושלים" כדי להכריע בקרב.

ולפי דרכנו ראינו שהמלאכים אומרים לר' חנינא: "ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו", כדי לשחזר את המעשה שבו אהרון וחור סייעו לידיו ואצבעותיו של משה רבנו להעלות את "אבן האמונה" לירושלים של מעלה. ובכך הם מצרפים גם את הקרב הזה לשרשרת הקרבות שבהן חרוזים יחדיו ה"חמש" ה"אבן" ו"ירושלים".