דיסה שנאכלת באצבע טעימה יותר

במסכת נדרים (דף מט, ב) מובאים מעשים פלאיים על דרכי אכילתם של חכמי ישראל ואלו דבריהם:

"האמורא רבה בר רב הונא מצא את רב הונא אביו כשהוא אוכל דייסה באצבעו. אמר לו לאביו: מדוע אוכל אדוני בידיו? אמר לו לבנו, כך אמר רב (רבו של רב הונא): דייסה שנאכלת על ידי האצבע טעימה יותר, וכל שכן כשהיא נאכלת בשתי אצבעות, וכל שכן כשהיא נאכלת בשלש... התנא רבי יוסי והתנא רבי יהודה, אחד מהם היה אוכל דייסה באצבעו ואחד מהם היה אוכל את הדייסה על ידי עלה של דקל. אמר לו זה שאוכל בעלה של דקל לזה שאוכל באצבעו: עד מתי אתה מאכילני צואתך?! אמר לו זה שאוכל באצבעו לזה שאוכל בעלה של דקל: עד מתי אתה מאכילני את רוקך?!"

הדברים מפליאים. רב הונא רוצה להתענג על טעמה של דייסה, ולכן הוא אוכל דייסה באצבעו ולא באמצעות כף!! ואמנם רב הונא תולה את דרכו המשונה לשיפור טעמה של הדייסה בהוראות שקיבל מרבו, אלא שאין זה מובן מה עניינה של הוראת הרב לדברים שקשורים לטעם וריח?! ובכלל קשה שהנהגות אלו הן כנגד מה שהתבאר במסכת דרך ארץ (ד, א):
"מי שהוא תלמיד חכם, לא יאכל מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקק באצבעותיו ..."

גם התנהגותם של ר' יוסי ור' יהודה מפליאה. במסכת דרך ארץ (פרקי בן עזאי ז, א) שנינו:"ולא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לקערה, ולא ישוך מפרוסה ויתננה לחבירו, לפי שאין דעת הבריות שווה".

כלומר, יש אנשים שאינם מקפידים לאכול מפרוסת לחם שנגסו ממנה אך יש אנשים שפרוסה כזו מעוררת בהם גועל. ולכן גם אם אתה אינך מקפיד מלאכול פרוסה כזו, אל תיתן אותה לחברך שמא הוא מן המקפידים. ואלו במעשה שמסופר בפנינו כל אחד מן החכמים ממאיס את המאכל בפני חברו, וכאשר זה מודיעו שהוא ממאיס עליו את המאכל, כלל לא אכפת להם זה מזה!!! כאן המקום להעיר ולהאיר, שכאשר אנו מוצאים התייחסויות מוזרות של חכמים זה כלפי זה, או מעשים תמוהים שעשו חכמים זה לזה, אין להבין את הדברים כפשוטם. במעשים המובאים בדברי חז"ל קיימים כמה רבדים: הרובד העליון, החיצוני, הגלוי למעיין בו כבר בקריאה ראשונה, ורבדים נוספים, המתגלים רק לאחר העמקה. המעשים התמוהים והמשונים הם דרכם של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.

יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ
רב הונא היה ידוע כחכם המתפרנס מיגיע כפיו בעבודת הקרקע. בסוגיה במסכת כתובות (דף קה, א) מסופר שכאשר אנשים היו באים לדון לפניו בדין תורה, רב הונא היה אומר להם שהוא טרוד כעת בעבודת הקרקע לפרנסתו, אולם אם ישכרו מישהו שיעבוד בקרקע במקומו הוא מוכן לדון להם דין תורה בחינם. רב הונא לא היה מתבייש שהוא מתפרנס מעבודת הקרקע, ובסוגיה במסכת מגילה (דף כח, א) מסופר עליו שהיה הולך כאשר המעדר מונח לו על כתפו. אם נשתמש בביטוי מלשון ימינו נוכל לומר שרב הונא היה מתפרנס בעשר אצבעותיו. רבה בנו של רב הונא שאל את אביו מדוע הוא מתפרנס מיגיע כפיו, ומדוע אינו מתפרנס מקבלת משרה ציבורית של דיין וכדומה? ורב הונא השיבו, שהוא קיבל הדרכה זו מרבו המובהק, מהאמורא שהיה ידוע בכינוי "רב". רב אמר לו שככל שירבה לעמול באצבעותיו וירבה להתפרנס מיגיע כפיו כך יבושם לו. ובלשון המעשה שמובא בתלמוד - ככל שירבה באצבעות שבהן הוא אוכל את הדייסא כך ייטב לו!!

רב הונא הורה דרך זו גם לעניי עירו, ובמסכת תענית (דף כ, ב) מסופר שבכל יום ששי היה קונה את הירקות שנותרו בשוק וזורקם לנהר, ולא היה מחלקם לעניים. רב הונא לא רצה שהעניים יסמכו על הצדקה אלא שיעשו את ההשתדלות הנצרכת כדי להשיג כסף לצורכי השבת שלהם.

פשוט נבלה בשוק
התנא רבי יוסי המופיע בספור המעשה השני גם הוא סבור היה שצריך לעסוק במלאכות, לשיטתו בתוך עמל המלאכות מסתתרת גם כן תורה, ואלו שעוסקים במלאכתם ותומכים באחרים נחשב להם הדבר כאלו עמלו בתורה וכאלו קיימו אותה.

וכך ידועה שיטת ר' יוסי בהקדמת הזוהר (דף ח א), וזו לשונו כשהיא מתורגמת:
"רבי יוסי אמר: 'שכל טוב' (תהלים קיא, י)... 'לכל עושיהם' (שם) אלו 'חסדי דוד הנאמנים' (ישעיהו נה, ג) תומכי תורה. ואלו שתומכים בתורה כביכול הם עושים, כל אלו שעמלים בתורה אין בהם עשייה בעוד שהם עמלים בה, אלו שתומכים בתורה יש בהם עשייה".
ר' יוסי היה מתפרנס מיגיע כפיו, וכן מצאנו במסכת שבת (דף מט ב) שר' יוסי היה פושט עורות. ואף על פי שמלאכת פשיטת עורות אינה נחשבת למלאכה מכובדת, ר' יוסי לא היה בוש בכך. ר' יוסי היה סבור שהוא תלמיד נאמן לשיטת ר' עקיבא שאמר (שבת דף קיח א): "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות." ר' יוסי מצא סמך לשיטתו גם בדברי ר' עקיבא שבמדרש בויקרא רבה (וילנא לה ו),

וזו לשונו כשהיא מתורגמת:
"תני בשם רשב"י: הכיכר (הלחם) והמקל ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם אם שמרתם את התורה הרי כיכר לאכול, ואם לאו הרי מקל ללקות בו. היכן הוא משמעו של דבר (ישעיה פרק א יט-כ): "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ ..." (קרא בו כאלו כתוב) "וְחָרוּבִין תֹאכְלוּ". אמר ר' אחא: צריכים ישראל ל"חָרוּב" כדי לעשות תשובה. אמר ר' עקיבא נאה העניות לבתו של יעקב אבינו כרצועה אדומה בראש סוס לבן."
במאמר "החרוב של חוני" התבאר ש"שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" שנבחר על ידי הקב"ה לשמש כמטבע עבור עם ישראל היה "עֶשְׂרִים גֵּרָה" (שמות ל, יג), וכתב האבן עזרא (שם בפרוש הארוך) שמשקל עֶשְׂרִים גֵּרָה הוא משקל עשרים גרעיני חרוב. כלומר משקל המעה, מטבע הכסף הישראלי הקטן ביותר, היה כמשקל גרעין חרוב. אגדות חז"ל רבות בונות על הקשר שקשרה התורה בין החרוב לבין הכסף, וכאשר הן מדברות על החרוב הן מדברות למעשה על ה"כסף" .

עונש "אכילת חרובים" מסמל עונש של צורך בהתעסקות בעמל המלאכות המניב את הכסף. אולם ר' יוסי למד מדברים אלו של ר' עקיבא, שה"עניות" כלומר הצורך להתעסק במלאכות, הוא נוי לעם ישראל.

האמורא רב אימץ את הבנתו של ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא, ולימד דרך זו לתלמידיו וכן מצאנו במסכת פסחים (דף קיג א):
"אמר לו רב לרב כהנא, הפוך בנבילה והתפרנס בכך, ואל תתפרנס מכך שהנך הופך במילים. פשוט נבילה בשוק וטול שכר, ואל תאמר כהן אני ואדם גדול אני ובזוי הדבר עבורי."
אולם התנא ר' יהודה סבור היה שדברי ר' עקיבא בעניין ה"עניות" (כלומר עמל המלאכות) שהיא דבר נאה לישראל אינם כפשוטם, ויש להבין אותם באופן אירוני .