להתחבא בבית הכסא

חלק ג'

במסכת נדרים (דף מט, ב) מובא מעשה פלאי וזו לשונו כשהיא מתורגמת:
"התנא רבי יוסי והתנא רבי יהודה, אחד מהם היה אוכל דייסה באצבעו ואחד מהם היה אוכל את הדייסה על ידי עלה של דקל. אמר לו זה שאוכל בעלה של דקל לזה שאוכל באצבעו: עד מתי אתה מאכילני צואתך?! אמר לו זה שאוכל באצבעו לזה שאוכל בעלה של דקל: עד מתי אתה מאכילני את רוקך?!"
קשה להבין את המעשים כפשוטם מפני שהם נוגדים את ההנהגות המפורשות במסכת דרך ארץ (ד, א):
"מי שהוא תלמיד חכם, לא יאכל מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקק באצבעותיו ..."

במאמרים הקודמים התבאר שרבי יוסי ורבי יהודה נחלקו לגבי שיטתו של רבי עקיבא. במאמר "דייסה שנאכלת באצבע טעימה יותר" התבאר שר' יוסי סבור ששיטתו העיקרית של ר' עקיבא היא שכל אחד צריך להתפרנס מיגיע כפיו, והוא מתואר כמי שאוכל דייסה באצבעו כסמל לכך שהיה מתפרנס מיגיע כפיו-אצבעותיו. ובמאמר "רבי עקיבא והדקל" התבאר שר' יהודה סבור ששיטתו העיקרית של ר' עקיבא מתירה לתלמיד חכם להתפרנס מעמלו בתורה. הגישה זו מסומלת באגדות חז"ל על ידי שימוש ב"דקל" או במוצרי הדקל; ור' יהודה מתואר כמי שאוכל דייסה באמצעות עלה של דקל כסמל לכך שר' יהודה התפרנס באמצעות קבלת תמיכה כלכלית מאחרים.

במאמר הזה אנו רוצים לבאר את המשך המשא-ומתן שבין ר' יוסי ור' יהודה, ובאמת חוץ מכבודו של הקורא לכאורה לא היה ראוי להרחיב בדברים שמוזכרים שם בהמשך המשא-ומתן; אלא שבכל זאת כבודם של התנאים המוזכרים שם דורש לבאר שאין הדברים כפשוטם, ותורה היא וצריך ללומדה.

אדם או מלאך

כאשר המעשה קושר בין הרוק שבפיו של ר' יהודה לבין ה"דייסה" אין זה אלא סמל. לפי הבנת רבי יהודה מי שעמל בתורה עוסק באבן הספיר של כסא הכבוד, וחוזר להיות בגן עדן; ולשיטתו, הוא חוזר לחיות כ"נפש חיה" (בראשית ב, ז), שמתורגם באונקלוס כ"רוח ממללא" כלומר נפש מדברת. ומכיוון שהוא חוזר להיות כמלאך בגן עדן הוא זכאי להתפרנס בזכות הרוק וההבל שהוא מוציא מפיו בשעת דבורי התורה.

אולם התנא רבי יוסי חלק על השיטה זו וטען כלפיה את מה שנצטווה הנביא יחזקאל לטעון כלפי מלך צור (יחזקאל כח, יב-יג):
"בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר ה' אלוקים אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי: בְּעֵדֶן גַּן אלוקים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ:"
מלך צור הודיע ברבים שהוא מלאך מגן עדן ולא אדם רגיל, והנביא נצטווה להוכיח לו שאינו כזה; וכתב שם רש"י:
"מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ - אע"פ שנתתי לך הכבוד הזה יודע הייתי שתתגאה ועשיתי בך מלאכת תופים ונקבים המוציאין רוח בקול זמר כתוף, ובם היה לך להתבונן."
כלומר, שאם יתבונן בגופו יווכח שהוא בנוי "נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים" שמלאים צואה; ויבין שהוא אדם ולא מלאך מגן עדן.

רבי יוסי אמר שדברי הנביא אינם מכוונים דווקא כלפי מלך צור, אלא כלפי כל מי שרוצה לראות את עצמו כמלאך. והוא בחן את עצתו של ר' יהודה לחיות כמלאך ולהתפרנס מהבל פיו, אולם כאשר התבונן בגופו ראה שלמרות שהוא מוציא דבורי תורה מפיו גופו נשאר כפי שהיה, גוף ובו "נקבים חלולים" וכו'. ואם כך הוא נשאר בשר-ודם, שצריך להתפרנס מיגיע כפיו. והוא חזר ופנה עם הגילוי הזה כלפי רבי יהודה.

אלא שר' יהודה מאן לקבל את הגילוי הזה, ואמר לר' יוסי: "עד מתי אתה מאכילני צואתך?!"
ר' יהודה טען כלפי ר' יוסי, שאמנם נכון שגופו נשאר גופני כשהיה, אולם כאשר הוא מוציא דבורי תורה מפיו הוא נחשב למלאך. ומצאנו שמורה התורה והאמונה נקרא בתנ"ך בשם מלאך:
"כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא" (מלאכי ב, ז) .
ומאחר שהוא נחשב למלאך ו"תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" הוא רשאי להתפרנס "מִפִּיהוּ", כלומר מההבל והרוק שהוא מוציא מפיו בשעת דבורי התורה.

אלא שר' יוסי מאן לקבל את שיטתו של ר' יהודה ואמר לו: "עד מתי אתה מאכילני את רוקך?!"

"בית הכסא" סמוך לשולחנו.

שיטתו של ר' יוסי שהתבונן בגופו וממנו השכיל לדעת שעליו להתפרנס מיגיע כפיו, מרומזת במקומות נוספים. במסכת שבת (דף כה, ב) מובאת ברייתא ובה מחלקת בין חכמי ישראל איזהו עשיר, וזו לשונה:
"איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר. רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות, ומאה עבדים שעובדין בהן. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים. רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו."

שיטתו של ר' יוסי תמוהה ביותר!! במסכת בבא בתרא (דף כג, א) מבואר שאם אדם היה מוחזק שבית-הכיסא שלו נמצא סמוך לחלונו של שכנו, וכעת השכן טוען שהריח מזיק לו והוא מבקש שירחיק ממנו את בית הכסא, הוא חייב להרחיקו. והוא איננו יכול לומר לו יש לי "חזקה" שוויתרת לי על כך - "ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק" ( שו"ע חו"מ קנה, לו).

ומאחר שריח בית-הכיסא נחשב לדבר איום ונורא, מדוע אדם עשיר מחזיק בית-הכיסא סמוך לשולחנו?!

אלא שבאוצר המילים של ר' יוסי "בית-הכסא" הוא כינוי לשדה או לבית-המלאכה או לחנות שבהם האדם עמל לפרנסתו. במסכת בבא מציעא (דף קז, א) מובא שהאמורא רב היה אומר:
"'בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר' (דברים כח, ג) - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת; 'וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה' (שם) - שיהו נכסיך קרובים לעיר'"
ר' יוסי פירש את הכתוב כדברי רב, וגם הוא ראה ברכה בכך שמקום-העבודה של האדם יהיה סמוך לביתו שבו הוא אוכל את מזונותיו. אלא שבאוצר המילים של ר' יוסי "בית-הכסא" הוא מקום-העבודה. שהרי לשיטתו "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה" שאינני מלאך ואני צריך להתפרנס מיגיע כפי.

חנן הנחבא

יסוד זה משמש בסיס לאגדות חז"ל רבות, ואחת מהן היא האגדה שבמסכת תענית דף כ"ג ע"ב, וזו לשונה כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"חנן-הנחבא היה בן-בתו של חוני-המעגל. כאשר האנשים היו זקוקים למטר, תלמידי-החכמים היו שולחים אליו ילדים צעירים, והילדים היו אוחזים בשיפולי גלימתו ואומרים לו: 'אבא, אבא, תן לנו מטר'. - אמר לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם, עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא שנותן מטר לאבא שלא נותן מטר'. ומדוע קראו לו חנן-הנחבא מפני שהיה מחביא עצמו בבית-הכסא."
המעשה סותר את עצמו מתוכו. כיצד יתכן שאדם מתחבא במקום מחבוא שידוע לכולם, ואפילו לילדים צעירים? ומדוע הוא נקרא על שם מקום-מחבוא שידוע לכולם?! (וראה מה שדחק רש"י).

אמנם ברבנו חננאל מצאנו קבלה בשם הקדמונים, וזו לשונה:
"קבלה בידינו היא, שהיו החכמים מתעסקין למנותו פרנס על הצבור, ולא קביל והלך ונחבא, לפיכך היו קורין אותו חנין הנחבא"
מסורת הגאונים שופכת אור על המעשה ומסבירה ש"חנן" אינו רוצה להתפרנס בתור מנהיג-צבור, והוא מתחבא מהמינוי בתוך עמל-המלאכות, בשיטת "בית-הכסא" של ר' יוסי.

דעת רבי שמעון במחלוקת הזו (לפי הסוגיה בנדרים שם)
רבי שמעון התלבט במחלקת זו שבין רבי יוסי ורבי יהודה וכן עולה מהמעשים המובאים בהמשך הסוגיה בנדרים שם, וזו לשון המעשה הראשון כאשר היא מתורגמת:
"רבי יהודה ורבי שמעון הביאו לפניהם בלוספיין (מין תאנים גרועות מאד), רבי יהודה אכל, רבי שמעון לא אכל. אמר לו רבי יהודה: מדוע לא אוכל אדוני? אמר לו רבי שמעון: אלו אין יוצאים מבני מעים כל עיקר. אמר לו רבי יהודה כל שכן שנסמוך עליהם למחר!"
במעשה זה רבי שמעון סבור כרבי יוסי שהאדם צריך להיות נאמן לטבע הגופני שנברא בו, ולכן רבי שמעון מסרב לאכול מזון שאינו מתאים לצינור העיכול של האדם. ר' שמעון סבור שכאשר ישראל היו במדבר כמלאכי השרת, ולא עמלו במלאכות; היו ניזונים מן המן, שהיה נבלע באבריהם, והיו ממש כמלאכים. אך כיום ממצבו הגופני של האדם וממצב המזונות שהקב"ה מצמיח לו מן האדמה, ניכר שאינו מלאך רוחני. ולפיכך, כל אחד צריך לעמול במלאכות ולהתפרנס מיגיע אצבעותיו. אך רבי יהודה נאמן לשיטתו שהאדם צריך להיות רוחני ולהתעלם מטבעו של צינור העיכול שבגופו. ולדעתו אם יוכל להימנע מהצורך לאכול למחר ייטב לו, ובזמן שיתפנה יוכל לעסוק בתורה.

רבי שמעון מודה במקצת

אך במעשה הנוסף המובא בהמשך הסוגיה רבי שמעון מודה במקצת להשקפתו של רבי יהודה בדבר המלאכות שהאדם צריך לעסוק בהן. וזו לשון המעשה כאשר היא מתורגמת:
"רבי יהודה כאשר הלך לבית המדרש נטל חבית על כתפו, אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. רבי שמעון נטל סל על כתפו, אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה."

במעשה זה רבי יהודה מתייחס לטענת רבי יוסי שרבי עקיבא עצמו אמר (שבת דף קיח א): "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות." ורבי יהודה מרמז שעמלו בתורה בבית המדרש נחשב כמלאכה לכל דבר, ולפיכך הוא מקבל בחבית את השכר והשפע המגיע לו בצדק תמורת מלאכתו בבית המדרש. ואילו רבי שמעון מודה לו שמגיע שכר ושפע עבור מלאכת בית המדרש, אלא שהוא מעדיף לקבל את השפע משם רק בסל שהוא כלי קטן יותר.

ואמנם יש אגדות שמהן עולה שבסופו של דבר רבי שמעון סבר כרבי יהודה לכל דבר, אלא שלפי מה שהתבאר אין הכרח לומר שזו מחלקת סוגיות בדעת רבי שמעון, אלא מעשים אלו הם לימוד זכות ותפילה על הקבוצות השונות שבעם ישראל, אלו העמלות בתורה בלבד, ואלו העמלות במלאכות בלבד, ואלו המשלבות בין לימוד תורה לבין העמל במלאכות; ורבי שמעון משתף את עצמו בכל פעם עם קבוצה אחרת.