נחום איש גם זו והמצורע של הישיבה - ח"א

חלק א'

וזו לשון הירושלמי במסכת פיאה פ"ח ה"ח כשהיא מתורגמת ומבוארת:

"נחום איש גם זו היה מוליך דורון (מתנה) לבית חמיו, פגש אותו מוכה שחין אחד וביקש ממנו שיעזור לו וייתן לו מעט ממה שיש ברשותו. ענה לו נחום איש גם זו: 'כשאחזור אתן לך'. כאשר חזר נחום איש גם זו הוא מצא את אותו מוכה-שחין מת; והיה אומר למולו: 'עיני שראוך ולא נתנו לך - יתעוורו, ידי שלא פשטו עצמן ליתן לך - יִקָּטעו, רגלי שלא רצו ליתן לך - יִשָּברו', וכך אכן ארע לו. בא רבי עקיבא לבקרו ואמר לו: 'אוי לי שאני רואה אותך כך!' אמר לו נחום איש גם זו לרבי עקיבא: 'אוי לי שאיני רואה אותך כך!'. אמר לו רבי עקיבא: 'מדוע אתה מקללני?!' אמר לו רבי נחום איש גם זו: 'והאם אתה מבעט בייסורין?!' "

נחום איש גם זו מייצג בדבריו "עיני שראוך ולא נתנו לך - יתעוורו" את השיטה ש"אין ייסורין בלא עוון". גם סדר ייסוריו תחילה עיניו ואחר כך ידיו ואחר כך רגליו מקביל לסדר הכתוב (שמות כא, כד): "עַיִן תַּחַת עַיִן ... יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל".

אולם המהפך שחל בשיטתו של נחום איש גם זו אינו מובן. בסוף המעשה נחום איש גם זו רוצה שרבי עקיבא יתייסר על לא עוול בכפו. מדוע?!

אדרבא, רבי עקיבא הוא הדמות הנגדית לנחום איש גם זו. נחום איש גם זו התעלם מהאיש הסובל אפילו כאשר זה התחנן אליו, ואילו רבי עקיבא מחפש אחר החלכאים והסובלים ובא לבקרם. האם לאיש כזה מגיעים ייסורים?

כאן המקום להעיר ולהאיר, שכאשר אנו מוצאים התייחסויות מוזרות של חכמים זה כלפי זה, או מעשים תמוהים שעשו חכמים זה לזה, אין להבין את הדברים כפשוטם. יש להביט בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.

המעשה מדבר בסמלים, ולשיטתו של נחום איש גם זו רבי עקיבא גם כן אינו מרחם על "מוכה השחין", ולכן גם רבי עקיבא ראוי להתייסר.

במאמר הקודם "רבי עקיבא והדקל" התבאר שרבי עקיבא סבור שאדם מישראל צריך לעמול בתורה, ושהוא רואה בעמל המלאכות מכות וייסורים. רבי עקיבא סבור שאיבריו של אדם מישראל נועדו לעזור לו בלימוד התורה וכן מצאנו במסכת ברכות (דף סב, א):
"מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל? ... רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה ... רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה."
אולם האצבע אינה אלא דוגמא, לשיטתו של רבי עקיבא כל איבריו של האדם נועדו לעזור לו בלימוד התורה, וכעין מה שמצאנו אצל דויד המלך: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ" (תהלים כח, ב), "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (שם קיט, נט), גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (שם קיט, יח).

לשיטתו של רבי עקיבא איבריו של אדם מישראל שמשרתים אותו לפעולות שאינן קשורות לתורה נמשלים לאיברים נגועים או לאיברים קטועים. "מוכה השחין" שנחום איש גם זו פגש בתחילת המעשה היה מישהו ששקוע כל גופו וזמנו בעמל המלאכות כפי שהוא מצטייר בהשקפתו של רבי עקיבא.

המצורע של הישיבה

ההשקפה הזו אינה ייחודית למעשה שבפנינו והיא נמצאת במקומות נוספים. מקצת מהאגדות מזדהות עם ההשקפה הזו ומלמדות זכות על אלו שסבורים כרבי עקיבא , ומקצת מהאגדות חולקות עליה ומלמדות זכות על מי שחולקים על רבי עקיבא.

הסוגיה במסכת סנהדרין (דף צח ב) מתייחסת להשקפתו של רבי עקיבא, אך מתוך הזדהות עם החולקים עליו , וזו לשונה כשהיא מתורגמת ומבוארת:
״מה שמו (של המשיח)? בני הישיבה של רבי שילא אמרו: שילה שמו - שנאמר 'עד כי יבא שילה' (בראשית מט, ט). בני הישיבה של רבי ינאי אמרו: ינון שמו - שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (תהלים עב, י). בני הישיבה של רבי חנינה אמרו: חנינה שמו - שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה' (ירמיהו טז, יג). ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו - שנאמר 'כי רחק ממני מנחם משיב נפשי' (איכה א, טז). וחכמים אומרים: 'חיוורא דבי רבי' ('המצורע של הישיבה') שמו - שנאמר 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אלוקים וּמְעֻנֶּה' (ישעיהו נג, ד)"

מפשטות הסוגיה משמע שכל אחת מהישיבות היתה בטוחה שראש הישיבה שלה הוא מלך-המשיח שעליו דברו נביאי ישראל, אלא שהדבר קשה. עצם המחלוקת שבין הישיבות, כאשר כל אחת סבורה שראש הישיבה שלה הוא מלך-המשיח, מראה שלא היה לראש הישיבה שלה כוח וסמכות להכניס את הישיבות האחרות תחת מרותו; וודאי שלא את כל עם ישראל. וחוסר הסמכות שמשתקף מהתיאור הזה אינו עומד בקנה אחד עם כוח הכפייה שהוא אחד ממאפייני מלך-המשיח כפי שהוא מתואר ברמב"ם בהלכות מלכים פי"א ה"ד, וזו לשונו:
"ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח"
אלא שאנו צריכים להבין באור אחר את מהות השאלה: מה שמו של המשיח. כוונת השאלה היתה מה מאפיין את המשיח וכיצד הוא יתגלה ומתגלה בעולם. וזאת מתוך מטרה להידמות לו ולסייע בידו לפעולות שהוא צריך לבצע בעולם. וראה גם בפרשנים ל"מַה שְּׁמוֹ" שבספר שמות (ג, יג).

תלמידי הישיבה של רבי שילא היו בטוחים שהחלק הראשון בתיאורו של הרמב"ם "הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו" הוא התפקיד שמצריך את מסירות הנפש המרובה ביותר, וזו הדרך הטובה ביותר לקרב את התגלות המשיח. ובנוסף לכך הם היו בטוחים שהישיבה הטובה ביותר היא הישיבה שלהם; ולפיכך הישארותם במקומם בישיבה מהווה את מסירות הנפש הגדולה ביותר והיא שתביא את התגלות המשיח. וכן חשבו גם תלמידי הישיבה של רבי ינאי ביחס לישיבתם, וכן חשבו גם תלמידי שאר הישיבות. אולם בעל הסוגיה מביא כדעה מכריעה את דעת "חכמים", שלדעתם "המצורע של הישיבה" הוא התפקיד שמצריך את מסירות הנפש הגדולה ביותר, והוא זה שיזרז את התגלות המשיח יותר משאר המשימות.

ה"מצורע של הישיבות" הוא זה שעזב את הישיבה ועוסק בחלק השני שמוזכר שם ברמב"ם - "וילחם מלחמות ה' ", וכפי שמצאנו בדברי שאול לדויד (שמואל א' יח, יז): "... אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה' ". המלחמות הן השיא מתוך כלל התפקידים הגשמיים של המשיח. אך תפקידיו הגשמיים כוללים גם את הביסוס הכלכלי של עם ישראל, שגם הוא מלחמה ממלחמות החיים, וכפי שמרומז בסוגיה בברכות (דף ג, ב).

לדעת בעל הסוגיה יש כמות מינימאלית של פעולות גשמיות שצריכות להיעשות כדי לקרב את הגאולה, ומישהו צריך לעשות אותן. אולם יש כאלה שמתייחסים למלחמות ולעמל המלאכות כאל חולי, ולכן אינם נושאים בנטל. אם המטען (החולי) הזה היה מתחלק בין כולם בצורה שווה, הרי שכולם היו משקיעים את רוב זמנם בענייני התורה והרוח, והיו עמלים רק זמן קטן במלאכות והיו סובלים באופן קל ביותר מהחולי. אולם כעת שיש קבוצה שאינה עמלה במלאכות, מטען המלאכות הקצוב מראש אינו מושלם, והמשיח מתעכב בגללם.

וכאן קם לעזרת העם - "המצורע של הישיבה", והוא נוטל על עצמו את התפקיד הבזוי הזה, ועמל כל-כולו בביטחון ובמלאכות; והוא נושא לבדו את המטען (החולי) הזה - גם עבור בני הישיבה של רבי שילא ובני הישיבה של רבי ינאי ובני הישיבה של רבי חנינה. והוא נושא לבדו בחולי הזה למרות היחס הבזוי שהוא מקבל מהם - "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱ-לֹהִים וּמְעֻנֶּה" (ישעיהו נג, ד).

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ

במעשה הזה אנו נפגשים בסמל נוסף, והוא הדורון שמוליך החתן לבית חמיו.
בשיר השירים (ג, יא) נאמר:
"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ"
מי היא הכלה שהמלך שלמה נשא אותה? במדרש ויקרא רבה (כ, י) מבואר שהכלה הזו היא התורה:
"בִּתִּי זו התורה וזהו שכתוב (שיר השירים ג, יא): 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ', ..."
רבי עקיבא סבור כמדרש הזה. ולשיטתו של רבי עקיבא אדם מישראל צריך לקדש לו לאישה את התורה שהיא בִּתּוֹ של הקב"ה, ואם הוא קידש את התורה הרי שבורא העולם נחשב ל"חמיו". וכראוי לכל חתן, מי שקידש לו לאישה את התורה צריך לשלוח דורון לבית "חמיו", והדורון הזה הם השעות שהוא משקיע בלימוד התורה וחידושי התורה שהוא מחדש.

כאשר בעל המעשה מספר שנחום איש גם זו היה מוליך "דורון" לבית "חמיו", הוא מתכוון לומר לנו שנחום איש גם זו סבר מתחילה כרבי עקיבא. וה"דורון" שהוא היה מוליך לבית "חמיו" היו השעות המרובות שהיה עמל בהן בתורה, וכן חידושי תורה שהיה מחדש שנועדו לקשט את ה"כלה".

בעת שנחום איש גם זו היה עמל בהבאת ה"דורון" לבית "חמיו" הוא פגש במשיח; אולם הוא לא ידע שזה המשיח מכיוון שמבחינה חיצונית הוא נראה כ"מוכה שחין". נחום איש גם זו פגש באנשים מעם ישראל שהיו עמלים רוב זמנם בהבאת הגאולה באמצעות מלאכותיהם. ואמנם מכיוון שאיברי גופם לא עסקו בתורה הרי שלפי שיטתו של רבי עקיבא הם משולים ל"מוכה שחין". הם לא היו מתים, שכן בתורה (דברים ד, ד) נאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", והאנשים האלו היו דבקים בה'; אך מכיוון שאיברי גופם לא עמלו בתורה הם נראו בעיניו כמוכי שחין.

האנשים האלו חשו שעמל המלאכות והקשר עם החיים הגשמיים שוחק בקרבם את הדבקות בה'. ולכן הפצירו בנחום איש גם זו שייתן להם חלק ממה שהוא מוליך לבית "חמיו". כלומר שבמקום להשקיע את כל שעותיו בעמל התורה, ישקיע חלק משעותיו בעמל המלאכות.

אם יעניק להם מעט מזמנו וישא יחד עימם בנטל המלאכות, הם ילמדו ממנו לשלב בין שעות לימוד התורה לבין שעות העמל, ויוכלו לנצל את הזמן שיתפנה להם להרבות בלימוד תורה ובשאר ענייני הרוח. כעת מרוב המטען (החולי) שהם נושאים לבדם על שכמם, הם בקושי עוסקים בענייני התורה והרוח - ונפשם עומדת לצאת.

נחום איש גם זו לא התעלם מבקשתם, והוא הסכים עימם שיש צורך גם בעמל המלאכות כדי להביא את הגאולה. אולם הוא הודיע להם שלעת עתה הוא ימשיך לעמול בתורה, וכאשר יגמור להוליך את ה"דורון" הזה לבית "חמיו" הוא יחזור ויצטרף אליהם וישקיע מעט מזמנו בעמל המלאכות.

אולם לבסוף כאשר סיים להוליך את ה"דורון" ושב לראות את "מוכה השחין" הוא גילה שהוא אחר את המועד. מעט השעות שהיה בדעתו לתת ל"מוכה שחין" כדי לסייע לו במצבו הרוחני - לא יעזרו לו עוד! האנשים הללו היו "מתים", לא מוות קליני אלא מוות רוחני.

תשובת המשקל

כעת לאחר שהתבררה בפנינו השתלשלות העניינים שבין נחום איש גם זו לבין ה"מוכה-שחין", ניתן להבין באור חדש את תהליך התיקון שנחום איש גם זו מקבל עליו. לפי הקריאה הראשונית של המעשה נראה היה כאילו נחום איש גם זו חטא בכך שלא היה רגיש דיו לכאבי הזולת, אלא שאם כך תהליך תיקון החטא היה יכול לשאת אופי של בנייה ותיקון. והרי נחום איש גם זו היה יכול להחליט שמכאן ואילך יהיה גומל חסדים ויפרנס עניים חולים אחרים. ובאופן זה היה מטיב לעצמו מפני שהיה חוזר בתשובה, וגם היה מטיב לעניים חולים אחרים שמן הסתם נותרו עדיין בעולם.

אולם לאחר שהעמקנו בסמלים המוזכרים במעשה וראינו באור חדש את השתלשלות העניינים, אנו יכולים להבין שזו אכן הנהגת התשובה שלו. נחום איש גם זו סבור שהדרך הראויה לתיקון חטאו היא הדרך שנקראת בפי חז"ל "תשובת המשקל". ידיו של נחום איש גם זו לא פשטו עצמן ליתן צדקה לעני, ומעתה כ"תשובת המשקל" הן יפשטו עצמן במידה עצומה כדי לגמול חסד עם העניים. ואכן נחום איש גם זו הכניס עצמו בעובי הקורה של עמל המלאכות, כדי ליצור פתח והזדמנות חדשה להבאת הגאולה.

מדוע אתה מקללני?!

אולם לפי שיטתו של רבי עקיבא, עיניו של נחום איש גם זו שאינן מביטות בספר התורה - נחשבות לעיוורות, וידיו שאינן מראות טעמי תורה - נחשבות לקטועות, ורגליו שאינן רצות לבית המדרש - נחשבות לשבורות. ולכן רבי עקיבא בא לבקרו כדי לרפאו ממצבו.

רבי עקיבא אומר לנחום איש גם זו: "אוי לי שאני רואה אותך כך!", ובכך הוא מרמז לו שלדעתו המצב שבו נחום איש גם זו נמצא אינו מצב "בריא", וראוי לו שיחזור לבית המדרש.

אולם נחום איש גם זו אינו חוזר בו משיטתו. אדרבא, הוא נמצא כעת בתפקיד של "מוכה השחין" שבתחילת הסיפור, והוא נוהג כפי שנהג אז אותו "מוכה שחין" וגם הוא מבקש סיוע. נחום איש גם זו מבקש מרבי עקיבא שלא ישקיע את כל זמנו ומאמציו בלימוד התורה ובהבאת "קישוטי כלה" לבית "חמיו", אלא שמעתה יקדיש גם הוא חלק מזמנו ומאמציו לעמל המלאכות, וזאת כדי שלא יקרה לנחום איש גם זו מה שקרה ל"מוכה שחין" הקודם.

וכאשר נחום איש גם זו אומר לרבי עקיבא "אוי לי שאיני רואה אותך כך!", כוונתו לומר שהוא מצטער שרבי עקיבא אינו מצטרף אליו לעזור לו בעמל המלאכות, כדי להקל מעט מייסוריו.

אך רבי עקיבא עונה לו "מדוע אתה מקללני?!". רבי עקיבא מגלה באמירה הזו שלדעתו מאמציו של נחום איש גם זו לא יביאו את הגאולה והם מיותרים. ומכיוון שהמאמצים והזמן שיושקעו בעמל המלאכות לא ישאו ברכה הרי שהם נחשבים לקללה.

אולם נחום איש גם זו אינו מסכים עימו, ואומר לו: "והאם אתה מבעט בייסורין?!". לפי שיטתו של נחום איש גם זו הגאולה תבוא בדרך המשלבת את עמל המלאכות, ואי אפשר להתחמק מכך. ולדעתו, רבי עקיבא שמנסה לחמוק מהייסורים האלו מבעט בהנהגה שהקב"ה מנהיג בה את עולמו.

המעשה הזה מותיר את רבי עקיבא ללא מענה. האומנם אין לרבי עקיבא מענה?!
לרבי עקיבא יש מענה ועיקרי שיטתו מרומזים בדבריו במשנה במסכת אבות (ג, טז), וכפי שהם מתבארים בליקוטי מוהר"ן (קמא, קיג). אך המעשה שבפנינו נועד ללמד זכות על מי שחולקים על שיטתו של רבי עקיבא, והמעשה עוצר בשלב הזה כדי שלא לטשטש את לימוד הזכות הזו.

במאמרים הבאים נשתדל בעזהשי"ת להעמיק בהשקפתו של נחום איש גם זו ובהשקפתו של רבי עקיבא.