החורבה של נחום איש גם זו - ח"ב

חלק ב'

במסכת תענית (דף כא א) מובאת אגדה על החורבה שנחום איש גם זו היה מוטל בה, וזו לשונה כשהיא מתורגמת ומבוארת:

"אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע]. בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי. שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית - אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פנו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! - אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך."
הספור הזה דומה לסיפור שמובא בירושלמי (פיאה פ"ח ה"ח), אלא שבירושלמי מסופר שרבי עקיבא היה התלמיד שבא לבקר, ושנחום איש גם זו רצה שיבואו ייסורים גם על רבי עקיבא1; ואילו באגדת הבבלי נחום איש גם זו אינו רוצה שיבואו ייסורים על תלמידיו. מדוע, מה סיבת השוני בין הספורים?

הרי"ף כתב בסוף מסכת עירובין שהאמוראים שבתלמוד הבבלי היו בקיאים בתלמוד הירושלמי; ומדבריו עולה שגם בעלי האגדה שבתלמוד הבבלי בקיאים באגדת הירושלמי. הפרטים שנוספו באגדת הבבלי על נחום איש גם זו נועדו להסביר מדוע נחום איש גם זו אינו מבקש מתלמידיו להתייסר כמוהו.

המאמר הקודם "נחום איש גם זו והמצורע של הישיבה" דן במעשה שבירושלמי והתבאר בו שהמעשה משתמש בסמלים שונים כדי לרמז על המחלוקת שקיימת בין נחום איש גם זו לבין רבי עקיבא כיצד לקרב את התגלות המשיח.

מלך-המשיח מתואר ברמב"ם (הלכות מלכים פי"א ה"ד) כמי שירכז בידיו מצד אחד את העיסוק בצד הרוחני של עם ישראל ומצד שני את העסוק בצד הביטחוני שכולל בתוכו גם את השגת הפרנסה לעם ישראל. שני הצדדים האלו הכרחיים להתגלות המשיח, וקיימת מחלקת בין נחום איש גם זו לבין רבי עקיבא לאיזה צד יותר חשוב להצטרף.

מי שמוליך דורון לבית "חמיו" מסמל את מי שנשא לו לאישה את "התורה" שהיא בִּתּוֹ של הקב"ה, וה"דורון" שהוא מוליך הן השעות שבהן הוא עוסק בתורה וחידושי התורה שנועדו לקשט את "הכלה"; וכאשר הדורון יגיע לבית חמיו תגיע העת שיתגלה המשיח.

ואילו "מוכה השחין" מסמל את הדרך הנגדית שבה מתגלה ה"משיח". דרך זו נקראת בסוגיה בסנהדרין (דף צח ב) "חיוורא דבי רבי" שבתרגום חופשי משמעותה היא "המצורע של הישיבה"2. והיא מסמלת את מי שעזב את הישיבה ויצא לעסוק בצד הביטחוני והכלכלי של עם ישראל.

"עָנִי" וְ"רוֹכֵב עַל חֲמוֹר"

המעשה שבבבלי מתייחס למעשה שבירושלמי, והוא מתאר אותו כמפגש בין "עני" לבין מישהו שיש לו "חמור". סמלים אלו נועדו לשלוח אותנו לתיאורו של מלך-המשיח בנבואת זכריה (ט, ט):
"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר...".
מהי המשמעות של "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר"?

בעל המעשה שבבבלי מרמז לנו שאלו שני צדדים שפוגשים זה את זה, צד של "עָנִי" וצד של "רוֹכֵב עַל חֲמוֹר".3 הצד של ה"עָנִי" הוא הצד שמתואר בירושלמי כ"מוכה השחין" והוא מסמל את הצד שעוסק במלאכות. ואילו הצד של "רוֹכֵב עַל חֲמוֹר" מסמל את מי שנמצא גבוה מעל עולם החומר ועוסק ברוחניות בלבד4.

שני הצדדים האלו מביאים במשותף את הגאולה, אלא שכל צד צוחק ומזלזל בצד השני, וכן מרומז בפסיקתא רבתי (פרשה לד):
"'צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא' זה משיח שמצדיק דינו על ישראל, כששחקו עליו כשיושב בבית האסורים, והוא נקרא צדיק. למה נקרא נושע, אלא שמצדיק עליהם את הדין ואומר להם כולכם בני הלא אתם, אלא כי תושעו כולכם ברחמיו של הקדוש ברוך הוא.
'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' זה משיח, ולמה נקרא שמו 'עָנִי', שנתענה כל אותם השנים בבית האסורים. ושחקו עליו פושעי ישראל מפני שרוכב על חמור ..."
העני מסמל את מי שחסרים לו דברים רבים. והצד של המשיח שנקרא 'עָנִי' חש את החוסר באמצעים הגשמיים שעם ישראל זקוק להם לגאולתו, ולכן הוא עוסק במלאכות כדי להשיגם5. אם הוא היה לומד תורה בבית המדרש הוא היה בן חורין, שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב); אולם כעת שהוא עמל במלאכות הוא "עָנִי" שנמצא ב"בית האסורים".

מי שצוחקים מה"עני" מכונים בשם "ישראל", והם צוחקים עליו מפני שלדעתם הדרך שלו מיותרת, ואפשר לעמול בתורה בבית המדרש והקב"ה ישפיע לנו את כל האמצעים הגשמיים שדרושים למימוש הגאולה. אולם המדרש סבור ש"העני" הוא "צדיק", ולא רק זאת, אלא שהמשיח מצדיק אותם בליבו ואומר שההצלחות הגשמיות שהוא מצליח להשיג אינו מכוחו אלא הוא נושע בהן ברחמיו של הקב"ה, וכמאמר הכתוב (דברים ח, יח):
"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

הקבוצה שצוחקת מה"רוכב על חמור" מכונה בשם "פושעי ישראל", שזהו כינוי המתאים למי שאינם שומרי תורה ומצוות. "פושעי ישראל" צוחקים מהצד שעוסק בתורה בלבד ומנותק מהחומריות, מפני שלדעתם הגאולה תבוא דרך העמל הגשמי בלבד.

והמדרש מרמז ששתי הקבוצות שצוחקות זו מזו, אינן יודעות ששתיהן יחד מביאות את הגאולה מפני שהמשיח מצד אחד הוא גם "עני" ששקוע עד צווארו בעמל המלאכות, ומצד שני הוא גם "רוכב על חמור" שמשמעותו היא ניתוק מהחומריות.

שְׂכָרוֹ אִתּוֹ - וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו

רבי עקיבא מסכים שהמשיח צריך לעסוק גם בצד הביטחוני-כלכלי של עם ישראל, ועם ישראל זקוק לשם כך לאמצעים גשמיים מרובים. אולם לשיטת רבי עקיבא ההתעלמות מהצורך בגשמיות אינה מעכבת את התגלות המשיח. לשיטתו, מי שעמל בתורה בלבד הוא שכיר של הקב"ה, ו"נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". ברגע שיגיע הצורך להתגלות המשיח, ישלם לנו הקב"ה את השכר על לימוד התורה, ונקבל מייד את כל האמצעים הגשמיים הדרושים להתגלות המשיח. וכפי שמנבא ישעיהו (מ, י): "הִנֵּה אלוקי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו".

אמנם במשניות במסכת אבות (ב, יד-טז) קיימת מחלוקת תנאים האם ניתן לעמול בתורה בלבד ולסמוך על כך שכאשר יהיה צורך בשכר גשמי הוא יגיע בעיתו.

רבי אלעזר נוקט לשון ציווי ואומר: "הוי שקוד ללמוד תורה", והוא מבטיח: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". ומאידך רבי טרפון אינו מצווה על האדם ללמוד תורה והוא אומר: "אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", אך הוא מזהיר: "ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא"

רבי אלעזר סבור כרבי עקיבא שהאדם צריך לעמול ככל יכולתו בתורה, והוא יכול לבטוח בה' שבבוא העת הוא ימצא את צרכיו הגשמיים מוכנים עבורו. ומאידך רבי טרפון אומר שאדם אינו יכול לסמוך עצמו על כך.

כאשר נחום איש גם זו מספר לתלמידיו שהוא ביקש מהעני שימתין לו עד שיפרוק מן החמור, הוא לא מתכוון לספר להם שהוא נהג באדישות שלא תאומן.

נחום איש גם זו מספר להם שהוא סבר כרבי אלעזר, ו"משוי שלשה חמורים" שהיה מוליך לא היו ממש בידו, אלא שהיו מובטחים להיות בידו בתור "שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו". והוא מספר לתלמידיו שכאשר ה"עני" היה זקוק לעזרה מיידית, הוא ביקש ממנו שימתין עד שיפרוק את המשוי משלשת החמורים המובטחים שהוא אמור לקבל. אך ה"עני" מת משום שכפי הנראה טרם הגיעה העת לקבל את החמורים והמטען שעליהם.6

נחום איש גם זו מספר לתלמידיו, שנפתחה הזדמנות לקרוב הגאולה באמצעים גשמיים אלא שהאמצעים לא היו מספיקים, והיו זקוקים באופן נואש לעזרתו הגשמית. וכשעזרתו הגשמית בוששה לבוא, מתה אותה ההזדמנות לקרוב הגאולה - "וְדוֹדִי חָמַק עָבָר" (שיר השירים ה, ו). ועקב כך החליט נחום איש גם זו שיתכן ורבי טרפון צודק והשכר יגיע רק לעתיד לבוא. וכדי לקרב את הגאולה צריך ללכת בדרך של "מוכה השחין", ואז החל לעסוק בכל כוחו וזמנו בצד הביטחוני-כלכלי של עם ישראל כדי לפתוח פתח חדש להבאת הגאולה.

"פַּכִּין קְטָנִּים" שנמצאים ב "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת "
אולם בסיפור שבתלמוד הבבלי נחום איש גם זו אינו דורש מתלמידיו "לקבל ייסורים" יחד עימו. מדוע?

כדי לענות על השאלה הזו הבבלי מוסיף לסיפור המעשה את החורבה שנוטה ליפול ואת הכלים שבתוכה. פריטים אלו מהווים סמלים שקשורים אף הם לגאולה.

החורבה שנוטה ליפול מרמזת לנבואת עמוס (ט, יא-יב):
"בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' עֹשֶׂה זֹּאת:"
המשמעות של הקמת "סוכת דויד הנופלת" בנבואת עמוס, או הקמת החורבה הנופלת באגדת הבבלי, היא חזרת המלכות והממשלה לישראל.7

ה"כלים" שנמצאים בחורבה הם סמל שמקביל לסמל שמופיע באגדות אחרות של חז"ל ונקרא "פַּכִּין קְטָנִּים". מה משמעות המושג הזה?

במסכת חולין (צא, א) מובאת דרשת רבי אלעזר על הכתוב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה), וזו לשונה:
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פַּכִּין קְטָנִּים..."
מפשטות הדרשה עולה שיעקב אבינו סיכן את חייו כדי להציל מעט מרכושו. אמנם הדבר מעורר תמיהה שהרי בסוגיה במסכת חולין (דף י, א) מבואר שצריך להחמיר ולחשוש גם לספק של סכנה; ואם כך מדוע יעקב סיכן עצמו עבור אותם "פַּכִּין קְטָנִּים"?!

רבי צדוק הכהן מלובלין (קומץ המנחה, ב, נז; ב, עט) מבאר ש"פכים קטנים" אלו הם משל לעמי הארצות שהם "נפשות קטנות מישראל", ויעקב אבינו סיכן את עצמו מבחינה רוחנית כדי שגם נפשות אלו יישארו בעם ישראל. 8

באגדת הבבלי נחום איש גם זו חוזר על מעשי יעקב אבינו, וגם הוא מתחבר לעמי הארצות למאמץ משותף להחזרת המלכות והממשלה לעם ישראל, למרות הסיכון הרוחני שכרוך בכך. הוא אמנם שקוע כל גופו במלאכות ולכן גופו משול לגופו של "מוכה שחין", אבל הוא חי מפני שהוא דבק בה'. ומאידך עמי-הארץ שנמצאים יחד עימו בחורבה משולים ל"כלים" חסרי חיות שאין בכוחם למנוע את נפילת סוכת-דויד שהם מנסים להקים; ואם יוציאו את מיטתו מהחורבה תימוט "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" הזו.

במהלך המעשה נחום איש גם זו מניח לתלמידיו להוציאו מ"החורבה"; אולם הוא מוכן לצאת מהחורבה רק לאחר שתלמידיו הצילו גם את ה"כלים" שמצויים בה. עד ש"הכלים" לא ימצאו מנוחה, נחום איש גם זו מתייסר יחד עימם ב"חורבה", מפני שרק בדרך הזו הוא יציל את ה"כלים" משבירה.


אולם מצד שני נחום איש גם זו אינו מבקש כאן מתלמידיו להצטרף אליו ל"קבלת הייסורים". הניסיון להקים את סוכת דויד הנופלת כרוך בסיכון החיים הרוחניים, ונחום איש גם זו אינו בטוח בכוחם הרוחני של תלמידיו, והוא חושש שמא החורבה תיפול עליהם ועל ה"כלים" יחדיו. רק כל עוד מיטתו שלו נמצאת בתוך החורבה - החורבה תישאר שלמה; אך אם רק תלמידיו יהיו שם היא אינה בטוחה כלל וכלל.

נחום איש גם זו סבור שההתחברות אל ה"כלים" שבחורבה "הנופלת" מסוכנת לתלמידיו, ולכן הוא מתיר להם להיות מנותקים מן החומריות ולמלא את התפקיד של "רוכב על חמור".9

רבי יהושע בן לוי

אומנם יש אגדות שחולקות על שיטת אגדת הבבלי במסכת תענית, והן אינן מתייחסות לעמי-הארץ שמנסים להקים את "סוכת דויד הנופלת" כאל כלים חסרי חיות. במאמר "אבני הכדכוד שבמערת לוד" התבאר שרבי יהושע בן לוי רואה בהם את אבני הכדכוד שמביאים את גאולת ישראל10. ובאגדה במסכת כתובות (דף עז ב) מסופר שרבי יהושע בן לוי היה כורך עצמו ב"מוכי שחין" ולומד עימם תורה, והיה מודיע לרבים שהתורה מגינה על לומדיה שלא יינזקו מההתחככות ב"מוכי השחין".

לסיכום טיולנו עד כה באגדות חז"ל על נחום איש גם זו נוכל לומר, שהאגדות משוחחות זו עם זו והן מלמדות זכות על השיטות החולקות, על אלו שנוהגים כנחום איש גם זו ועל אלו שאינם נוהגים כמוהו.

במאמרים הבאים נדון בעזהשי"ת בהמשך המחלוקת שבין נחום איש גם זו לבין רבי עקיבא.


***

1 "אמר לו נחום איש גם זו לרבי עקיבא: 'אוי לי שאיני רואה אותך כך!'. אמר לו רבי עקיבא: 'מדוע אתה מקללני?!' אמר לו רבי נחום איש גם זו: 'והאם אתה מבעט בייסורין?!' "
2 וחכמים אומרים: 'חיוורא דבי רבי' שמו - שנאמר 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱ-לֹהִים וּמְעֻנֶּה' (ישעיהו נג, ד)"
3 וראה גם בזוהר (חלק א דף רלח א): "... עני אספקלריא דלא נהרא, לחם עני. ועם כל דא רוכב על חמור".
4 "ולמה באלו שלשה דוקא שהם אברהם משה ומשיח כתיב שרכבו על חמור. דע כי כל רכיבה הוא מורה על שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתעלה עליו ... שזה מורה שהוא רוכב על החמרית, מתנשא עליו ורוכב עליו לפי שהוא נבדל מן החומר." (גבורות השם - פרק כט)
5 וכן מרומז גם בדברי דויד משיח ה' לבנו שלמה: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף". (דברי הימים א כב, יד)
6 "משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים" שמוזכר באגדה כאן מהווה סמל ידוע בתורתו של רבי עקיבא. והאגדה במסכת שבת (דף קכז ב) מתייחסת לאגדה כאן על נחום איש גם זו, והיא משיבה לה. והיא מגלה שלפי תורתו של ר' עקיבא העיכוב בהגעת השכר נגרם בגלל האנשים שעדיין אינם עמלים בתורה – אך בסופו של דבר המשוי (השכר) הזה יגיע. האגדה שבמסכת שבת מופיעה גם בשאילתות דרב אחאי (פרשת שמות שאילתא מ), והמפרש של השאילתות השתמש בסמל הידוע הזה, וביאר שמדובר שם במחלוקת לגבי שיטת ר' עקיבא בגאולה, ובמשך הדורות היו נוסחאות שהכניסו את שמו של ר' עקיבא לתוך המעשה שבשאילתא. וראה גם בהגהות ה"חוות יעיר" על הרי"ף בשבת שם (דף נ, ב בדפי הרי"ף דפוס וילנא).
7 "ואמר בחזרת המלך והממשלה – 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם', וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול". (רמב"ם, ספר המצוות, הקדמה למניין המצוות)
8 וראה גם במאמר "צדיקים שממונם חביב עליהם".
9 הדבר הזה מרומז גם בלשון הפסיקתא כפי שהיא מופיעה בכתבי היד: "ושחקו עליו פושעי ישראל מפני שרוכב על חמור מפני הרשעים". פושעי ישראל צוחקים על הצד שרוכב על החמור ומנותק מהחומריות. אך הצד הזה מנותק מהחומריות – מפני הרשעים, מפני שהוא מפחד להתחבר אליהם.
10 ויש הרואים בהם גם את העני שרוכב על החמור. וראה בתיקוני זוהר (תקונא שתין דף צג עמוד ב): "טב מלגאו ולבושא דיליה ביש דא איהו עני ורוכב על חמור".