מיריחו היו שומעים - ירושלים ויריחו

במשנה במסכת תענית (דף כו, א) מובא שהנביאים הראשונים התקינו לבחור מתוך עם ישראל עשרים וארבע משמרות, כדי שייצגו אותם בעת הקרבת הקרבנות:
"התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים - עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית."

בתחילת המשנה משמע שהישראלים היו נמנים בין המעמדות שהיו בירושלים; אולם בהמשכה משמע שכאשר הגיע זמן המשמר לעלות רק הכהנים והלויים היו עולים לירושלים, ואילו הישראלים שבאותו המשמר היו מתכנסים לעריהם. וצריך לברר מה עשו הישראלים האם עלו לירושלים או שהתכנסו לעריהם?

בתלמוד (תענית דף כז, א) מובאת ברייתא שמתייחסת לקושי הזה:
"תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות בארץ ישראל, ושתים עשרה ... מהן ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות, חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים, וחצי המשמר היה עולה מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים."

הברייתא מגלה שגם משמרות הישראלים היו עולות לירושלים. אלא שהיא יוצרת קושי אחר, מפני שאין זה מובן מדוע היה צורך שחצי מאנשי המשמר ילכו ליריחו (או יגיעו מיריחו) כדי לספק מים ומזון לאחיהם שבירושלים.

ירושלים ידועה כמי שמסוגלת לקלוט בקרבה כמות עצומה של עולי רגלים ולספק את כל צרכיהם במים ומזון. אין זה אומר שהמזון שבירושלים היה מחולק בחינם, אולם עולי הרגלים היו מביאים עימם מעות מעשר שני וגם כסף אחר שממנו היו ניזונים בזמן שהותם בירושלים. ולפיכך תמוה מאוד, מדוע היה צורך שחצי מאנשי המשמר ילכו ליריחו (או יגיעו מיריחו) כדי לספק מים ומזון לאחיהם? מדוע הם לא נטלו עימם כסף שממנו יקנו מים ומזון בירושלים?

בנוסף לכך קשה שיריחו נמצאת במרחק מהלך יום מירושלים , מדוע היה צריך לייגע חצי מאנשי המשמר להביא מים ומזון לירושלים ממקום כה מרוחק?!

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם פתר את הסתירה שבין תחילת המשנה לבין סיומה באופן אחר, וזו לשונו בהלכות כלי המקדש (פרק ו א-ב):
"... תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד, וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה. ועל כל מעמד ומעמד, אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד. בכל שבת ושבת מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת. מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה - נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולויה של אותה שבת. והרחוקים שבאותו מעמד - כיון שהגיע מעמד שלהן הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן."

הרמב"ם מבאר שאין סתירה בין תחילת המשנה לבין סיומה. הישראלים שקרובים לירושלים נכנסים למקדש להיות עם משמרות הכהנים והלויים, ולמציאות הזאת מכוונת תחילת המשנה. ואילו הישראלים הרחוקים מתקבצים לבתי הכנסת שבעריהם, ולמציאות הזו מכוונת סוף המשנה.
אך קשה, מדוע הרמב"ם מתעלם מסוגיית התלמוד שלפיה המעמדות היו עולים לירושלים מכל ארץ ישראל, וחלקן היה מגיע מיריחו?!

מיריחו היו שומעין

המרחק הגדול שבין ירושלים ליריחו עומד בבסיס המשנה במסכת תמיד (ג, ח):
"מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח, מיריחו היו שומעין קול המגריפה, מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, מיריחו היו שומעין קול גְּבִינֵי כָּרוֹז, מיריחו היו שומעין קול החליל, מיריחו היו שומעין קול הצלצל, מיריחו היו שומעין קול השיר, מיריחו היו שומעים קול השופר ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים, מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת ..."

המשנה קושרת בין ירושלים ליריחו, ומגלה שמיריחו היו שומעים ומריחים את מה שהיה נעשה במקדש בירושלים. אך המשנה הזו קשה להבנה. יריחו נמצאת במרחק מהלך יום מירושלים, והאפשרות שישמעו בה את מה שמתרחש במקדש מצריכה נס. ואם כך מדוע לא נמנה הנס הזה בין הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש ומנויים במשנה שמסכת אבות (ה, ה)? האם יש מחלוקת בין המשניות?

לכל הקשיים שמצאנו יש גורם משותף והוא הקשר שבין ירושלים ליריחו; וכדי לפתור אותם צריך לעיין בכמה עניינים תמוהים שבספר יהושע.

ספר יהושע והיחס לשבט ראובן

בספר יהושע (כא) מסופר ששבטי ישראל קיימו את אשר נצטוו בתורה ונתנו ללויים חלק מהערים שכבשו. שמות הערים מוזכרים שם, מלבד שמות הערים שניתנו על ידי בני ראובן. כנגד זה מצאנו שיהושע מזכיר את ראובן באופן בלתי צפוי, בתיאור הגבול שבין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין כתוב (טו, ו-ז): "... וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן: וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר...". והדברים תמוהים:

א. מדוע מקום שנמצא בין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין נקרא על שם מישהו משבט ראובן? ומפליא ביותר, מדוע לקרוא למקום הזה על שם הבוהן שלו?!
ב. בהמשך מתואר שהגבול עולה ל"דביר" מ"עֵמֶק עָכוֹר". והרי לפי מה שכתוב לפני כן, הכתוב היה צריך לומר שהגבול עולה מ"אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן"?!
ג. בהמשך אותו הפרק מבואר ש"דביר" היא עיר שנמצאת באזור חברון, במרחק גדול דרומה משם, ומדוע היא מוזכרת כאן? ואם מדובר בשני מקומות שונים מדוע הכתוב מזכיר אותם בסמיכות בלא להבדיל בינם?

במאמר "יהושע והיהודים האדומים" התבאר שיהושע מרמז לקיום מאבק על הבכורה בין בני-ראובן חלוצי-הצבא לבין בני-לוי תופשי-התורה.

בני ראובן התנדבו להיות חלוצי צבא עבור עם ישראל, למרות שהבחירה הזו היתה כרוכה בביטול האפשרות להיות דומים ל"בני לוי" ולהיות מורי-תורה. לפי השקפתם של בני ראובן, כל אחד ואחד מעם ישראל יכול לבחור האם להיות מורה תורה לרבים או להיות לוחם בצבא. בני ראובן ציפו שאף בני-לוי יעשו כמותם, ושחלק מהם יאחזו בחרב גשמית כדי לכבוש את ארץ ישראל, אך בני לוי לא עשו זאת. בעקבות זאת בני ראובן סרבו לתת ללווים ערים לשבת בקירבם; ויהושע נאלץ לכפות את בני ראובן לקיים את ציווי התורה לתת את הערים הנדרשות.

יהושע מתעד את מה שארע בכך שהוא משמיט את שמות הערים שבני ראובן נתנו, מפני שהן לא ניתנו מרצונם הטוב. אך מצד שני הוא קורא למקום שבו חלוצי הצבא של ראובן לחמו בגבורה - "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן", שם שמסמל בוהן קצוצה של בני ראובן. התורה מקשרת בין הבוהן לבין דבורי תורה ואכילה בקדושה, וכאשר הכהנים הוכשרו לתפקיד הכהונה משה רבנו הצטווה להזות על בהונותיהם (שמות כט). ולכן כאשר יהושע קורא למקום מסוים בשם שמזכיר בוהן קצוצה של בני ראובן, הוא רוצה לתעד לדורות את מסירות הנפש הרוחנית שהביאה למסירות הנפש הצבאית. וקריאת מקום בשם "בוהן", מזכירה בוהן קצוצה, ומרמזת על ה"פה הרוחני" שבני ראובן הסכימו להקריב עבור עם ישראל.

אולם במקביל לשבח של שבט ראובן, יהושע מזהה בין "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן" לבין "עֵמֶק עָכוֹר" שנקרא על שם חטאו של "עָכָן בֶּן זֶרַח", שלא התגבר על תאוותו לענייני העולם הזה ולקח מן הממון שביריחו (יהושע, ז). זֶרַח קרוי על שם חוט השני האדום שנקשר על ידו בשעה שנולד, ויהושע רומז שצאצאיו של זֶרַח נושאים עימם את הנטייה האדמומית. הנטייה הזו שמוזכרת בתורה אצל עשיו היא סמל לנטייה לענייני העולם הזה. הנטייה האדומה שהתגלתה במעשי "בן זרח" עכרה את ישראל, ויהושע מרמז שגם בני ראובן נגועים בה; ולכן הוא מזהה בין "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן" לבין "עֵמֶק עָכוֹר".

כעת, נותר לברר מדוע "דְּבִיר" הרחוקה מוזכרת בפסוק הזה.

האריכות והכפילות שבכיבוש העיר דביר

פרשיית כיבוש "דְּבִיר" מוזכרת בספר יהושע בהמשך אותו הפרק (טו, טו-יט):
"וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ: וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת:"

הפרשייה הזו חוזרת בשנויים קלים ביותר בספר שופטים (א, יא-טו). והאריכות והכפילות שבפרשיית כיבוש דביר טעונים ברור. וכתב המלבי"ם (שופטים, שם) שחז"ל הבינו שיהושע מרמז שם ל"ענינים משליים":
"כי עיר הזאת נתיחדה אז לקִרְיַת סֵפֶר, רצה לומר ששם התאספו תלמידים להגות ולשנות בספר התורה והיה שם ישיבה גדולה".

בנוסף לכך, בית המקדש נקרא בתנ"ך במקומות רבים בשם "דְּבִיר". ונמצא שיהושע מזהה את "עֵמֶק עָכוֹר" עם תאוות הממון שהתגלתה ביריחו, ואילו את "דְּבִיר" הוא מזהה עם בית המדרש ועם המקדש.

יהושע משתמש בסמלים האלו כדי להתייחס לטענתם של בני ראובן, ולגלות שהמחלוקת שלו עימם היתה רק ביחס לשבט לוי. שבט לוי נבחר ע"י הקב"ה להיות שבט של מלמדי תורה, ולא זכו לנחלה רגילה בארץ; ולכן אין לדרוש מהם לאחוז בחרב גשמית. אך יהושע מסכים עימם שגם הם "בני לוי רוחניים", והליכתם לעולם המעשה, מהווה פעולה של הקרבה עצמית. בזכות עיסוקם בעולם המעשה יכולים ישראלים אחרים (שגם הם "בני לוי רוחניים") להישאר רוחניים ולעסוק בתורה ובתפילה.

האפשרות למציאות מקום של קדושה ושל לומדי תורה מגיעה מתוך מציאות מקום של אנשים שעסוקים בעולם המעשה ומפרנסים את אחיהם. האפשרות ל"עליה" ל"דְּבִיר" מגיעה מתוך מציאות מקום של "עֵמֶק עָכוֹר".

יהושע כותב בפסוק הזה - "וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה - מֵעֵמֶק עָכוֹר", למרות ש"דְּבִר" אינה נמצאת באזור ההוא, מפני שהוא מתכוון לרעיון שגלום ב"דְּבִיר". האפשרות לעליה אל המקדש ("דְּבִיר") מגיעה מתוך "עֵמֶק עָכוֹר", כלומר, מתוך המציאות שהתגלתה ביריחו. ויתכן שאל הרעיון שיהושע רמז, מכוונים דברי חז"ל במשנה במסכת תמיד, וכדלהלן

"מיריחו היו שומעין", או "ביריחו היו שומעין"?
לשון המשנה במסכת תמיד (ג, ח) קשה במקצת. אם כוונת המשנה לומר שהקולות שבמקדש נשמעים ביריחו, היה מתאים להשתמש באות בי"ת ולכתוב "ביריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח..."! מדוע משתמשת המשנה באות מ"ם? מדוע היא כתובה כך "מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח..."?!

ונראה שלשון המשנה אינה קשה, מפני שהיא אינה מתכוונת לומר שהקול הגשמי של פתיחת השער נשמע למרחוק עד יריחו, אלא לחזור על משמעות הפסוק שבספר יהושע!! כוונת המשנה לומר שמה שהיה נעשה במקדש (ב"דְּבִיר") היה מגיע מתוך הזכות של אלו שהלכו לעסוק בעניני "יריחו" (בענייני עולם המעשה שב"עֵמֶק עָכוֹר").

הרמב"ם הבין שלא רק המשנה שבמסכת תמיד מתכוונת למשמעות שעולה מההתבוננות בספר יהושע, אלא גם הברייתא שמספרת על המשמרות שבירושלים ושביריחו מתכוונת למשמעות הזו.

"וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר". הישראלים חברי המעמד שהיו רחוקים מירושלים היו מתכנסים בבתי הכנסיות שבעריהם והיו מתענים וקוראים בספר תורה ומתפללים. אך המציאות של "קִרְיַת סֵפֶר", המציאות של בני החבורה הקדושה הזו, היתה מתאפשרת מתוך מציאות של הישראלים האחרים שהיו עוסקים בענייני עולם המעשה שב"עֵמֶק עָכוֹר". לשיטת הרמב"ם, כשהברייתא אומרת ש"חצי" מאנשי המעמד הרחוקים היו עולים ל"ירושלים" - כוונתה לומר שהיו עוסקים בקדושה ב"ירושלים של מעלה" בבית הכנסת שבמקומם; וכשהיא אומרת ש"חצי" מאנשי המעמד היו עולים ל"יריחו" - כוונתה לומר שה"חצי" האחר היו עוסקים בענייני העולם הזה ומפרנסים את אחיהם.

אגריפס המלך שמע קולו

במסכת יומא (דף כ, ב) מובאת ברייתא וזו לשונה:
"גְּבִינֵי כָּרוֹז מהו אומר - 'עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם', והיה קולו נשמע בשלש פרסאות. מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו בשלש פרסאות, וכשבא לביתו שיגר לו מתנות. ואף על פי כן כהן גדול משובח ממנו, דאמר מר: וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מירושלים ליריחו עשר פרסי..."

הסוגיה נראית כמי שמתעלמת מהמשנה במסכת תמיד שאמרה שגם מיריחו היו שומעים את קולו של גְּבִינֵי כָּרוֹז, (וראה בחידושי הריטב"א שם). אולם לפי שיטת הרמב"ם שהמשנה מדברת במשמעות סימלית, הסוגיה הזו באה להציג פן אחר של הדברים.

המשנה במסכת תמיד לימדה שהמקדש (ה"דְּבִיר") ושאר ענייני הקדושה מתקיימים מכוחם של אלו שהלכו לעולם המעשה (יריחו); ואילו הסוגיה במסכת יומא באה להציג את הפן ההפוך, וללמד שאלו שהלכו לעולם המעשה מתקיימים ומצליחים בפעולותיהם מכוחם של אלו שהלכו לעסוק במקדש ובקדושה.

כאשר גְּבִינֵי כָּרוֹז היה מכריז "... וישראל למעמדכם" קריאתו היתה מחלחלת גם באופן רוחני, והיתה מגיעה לכל הישראלים שהלכו להיות שליחים של העם ולפעול בעולם המעשה. ומכיוון שאגריפס המלך הכיר וידע מה מקור ההצלחה הוא שילם לגְּבִינֵי כָּרוֹז את שכרו המגיע לו.

אולם השליחים (אנשי ה"מעמד") שעוסקים בעולם המעשה מחולקים לשתי קבוצות, בקבוצה האחת נמצאים אלו שעוסקים בשרות הממלכתי והציבורי, ואותם מייצג באופן סמלי "אגריפס המלך"; ובקבוצה השנייה נמצאים אלו שבמגזר הפרטי שעוסקים במלאכות באופן עצמאי.

כוונת הסוגיה במסכת יומא לומר, שקל להבין שקריאתו של גְּבִינֵי כָּרוֹז מחלחלת ומגיעה לכל העוסקים בשרות הציבורי (אגריפס המלך), ושהם מצליחים במעשיהם מכוחה של אותה הקריאה. אולם קשה לראות זאת לגבי אלו שעוסקים במלאכות במגזר הפרטי. שהרי העיסוק במגזר הפרטי מדגיש את צד הנהנתנות הפרטית, את צד חטאו של עכן בן זרח ושל ה"עֵמֶק עָכוֹר" שביריחו.

ואמנם מי שעוסקים במגזר הפרטי מתוך שליחות לאומית קשורים לקריאתו של גְּבִינֵי כָּרוֹז גם ב"יריחו", (וכפי שעולה מהמשנה במסכת תמיד); אך מי ששכחו את השליחות הלאומית שבמעשיהם ונתפסו לצד הנהנתנות הפרטית - "אינם שומעים" את קריאתו של גְּבִינֵי כָּרוֹז בענייני ה"יריחו" שלהם. אולם אי אפשר להתעלם מכך שה"חטא" שלהם זן ומפרנס ובונה את עם ישראל, ולפיכך גם הם מקבלים את הצלחותיהם מכוחם של המקדש והקדושה. אך הם חוזרים ומקבלים את כוחם מהקדושה כאשר הם "שומעים" את קריאתו של הכהן הגדול ביום הכפורים: "אָנָּא הַשֵּׁם, חָטְאוּ עָווּ פָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל... כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' ".

סכום

יהושע מרמז באמצעות כתיבת פסוק קשה על קיום שני צדדים בעם ישראל, צד של עוסקים בתורה וצד של עוסקים בצבא ובעולם המעשה. פעמים שיהושע מדגיש את חשיבותו של צד א' ופעמים שיהושע מדגיש את חשיבותו של צד ב'; והשימוש באמצעי הזה אינו סתירה, אלא נועד להראות ששני הצדדים משלימים אלו את אלו.

חז"ל ממשיכים את מהלכו של יהושע באמצעות האגדות השונות על "הלויים בני משה שקיצצו את הבהונות שלהם" וכפי שהתבאר במאמר "יהושע והיהודים האדומים". והם ממשיכים את המהלך הזה כשהם קושרים בין "ירושלים" לבין "יריחו" בקשרים שאינם אלא משל. ופעמים שהם מדגישים את חשיבותה של "יריחו" ופעמים שהם מדגישים את חשיבותה של "ירושלים".