ספר התורה של ר' מאיר

חלק ב'

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

במדרשי חז"ל נאמר שבספר התורה של ר' מאיר נמצאו לכאורה שנויים מהנוסח של ספר התורה שבידינו, וזו לשון אותם המדרשים:

"בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, "והנה טוב מאד" (בראשית א, לא) - "והנה טוב מות". אמר רבי שמואל בר נחמן רכוב הייתי על כתפו של זקני ועולה מעירו לכפר חנן דרך בית שאן, ושמעתי את ר' שמעון בן אלעזר יושב ודורש בשם רבי מאיר, הנה טוב מאד הנה טוב מות". (בראשית רבה וילנא, ט, ה)

"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (בראשית ג, כא). בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: "כותנות אור". (ומהן אותן כותנות אור:) אלו בגדי אדם הראשון שדומין לפנס, רחבים מלמטן וצרים מלמעלן. יצחק רבייה אמר: חלקים כציפורן ונאים כמרגלית. אמר ר' יוחנן: ככלי פשתן הדקים הבאין מבית שאן". (בראשית רבה תיאודור-אלבק, כ, כא)

בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת כי תשא ד"ה ובמדרש) משמע שהחילוף שבין כותנות עור לכותנות אור (והחילוף שבין טוב מאד לטוב מות) נבעו מטעות סופר השקוע בסרעפיו ובדרשותיו; המהרהר באותו עולם של אור שממנו נגזר, והרהוריו עולים על הכתב שלא לרצונו.

אלא שהדבר תמוה, וכי המדרשים באים ללמדנו שהקב"ה גילגל תקלה לידו של ר' מאיר, ושר' מאיר היה קורא בספר תורה פסול? ולבד מכך קשה, וכי כך מקיים ר' מאיר את מה שהזהירו ר' ישמעאל רבו:
"בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת - נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (עירובין יג, א)?!

כי ברוב חכמה רוב כעס

כדי להתבונן בעומק רזי האגדה, ראוי לנו לחקור, האם הזכרת העיר בית שאן בשני המדרשים היא מקרית? או שמא היא מרכזית בהבנת המדרשים? לשם כך צריכים אנו להתבונן במדרש נוסף, וזו לשונו כשהיא מתורגמת במקומות הנצרכים:
"כי ברב חכמה רוב כעס" - כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס ... וע"י שהרביתי בדעת הרביתי ביסורין, ...אמר ר' שמואל בר נחמן ככלי פשתן הדקין הבאים מבית שאן אם נתפחמו אחד מהן בכמה דמין הוא עשוי!! כלי פשתן הגסין הבאין מארבל, אם פחמו אחד מהן מה הן ומה דמיהן. - משל למה הדבר דומה לשנים שנכנסו לחנות, אחד אכל פת קיבר וקטנית ואחד אכל פת נקייה ובשר שמן ושתה יין ישן ומיני אגרטון (משקה משובח) ויצא חולה; זה אכל דברים עדינים וניזוק, וזה אכל דברים גסים ולא ניזוק. כך ראית מימיך חמור עוית (עוות) עליו? גמל עוית עליו? אלא היכן היסורין מצויין? בבני האדם!" (קהלת רבה וילנא א)

המדרש מביא את כלי הפשתן העדינים של בית שאן כסמל לחתירה לשיפור איכות החיים, ולעומתם את כלי הפשתן הגסים של בני בקעת הארבל כסמל לחתירה לפשטות. ר' שמואל בר נחמן, בעל המדרש, נראה כאן כמתעלם וכמי שאינו מכיר ביתרונות המתלווים להתקדמות האנושית; אולם בהמשך טיולנו במדרשים נראה שהוא סותר עצמו.

עלות השחר של בקעת הארבל

בני בקעת הארבל הסמוכה לטבריה הלכו בכלי פשתן גסים מתוך השקפת עולם מגובשת. בית מדרשו של ר' מאיר היה בעיר טבריה, ורבי מאיר היה מלמדם: "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" (אבות ד, י). ואמנם "ההכרח לא יגונה" - ובני טבריה ובקעת הארבל היו נאלצים לעמול במלאכה כדי להתקיים, אך הם לא היו מהדרים בעמל זה והיו מקצרים את יום העבודה. וכל השוכר פועלים ידע ש"בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין." (ירושלמי בבא מציעא ז, ה"א).

ומחשבה עמוקה הסתתרה באורח חיים זה, והיא רמוזה בדברי הירושלמי ביומא (ג, ה"ב), וזו לשונו כשהיא מתורגמת:
"רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים באותה בקעת ארבל בעלות השחר. ראו את איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא, בן גדולים! כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת - היא הולכת ומאירה."
אורה של איילת השחר בוקע ומאיר באופן איטי בכל מקום בעולם ולא רק בבקעת ארבל! מדוע מביא המעשה פרט טפל בדבר מקום הליכתם של אותם גדולי ישראל בזמן שראו אותה?!

אלא שפרט זה אינו טפל כלל ועיקר מפני שהוא מרכז העלילה, ואין מדובר כאן כלל בעליית אור השחר שמתרחשת בכל בוקר אלא בגאולת ישראל. והירושלמי מרמז לנו בדרכו שלו, שלשיטת רבי חייא אנשי בקעת ארבל צודקים באותה שיטה מפורסמת שלהם. והם צודקים בשיטתם שכאשר החלו למעט בחשיבות עמל המלאכות ולהרבות בתורה - החל שחר הגאולה, ו"כך היא גאולתן של ישראל"!!

ואף על פי שיש התמהים על דרך זו ומקשים מדברי הנביאים שהבטיחונו שבגאולה נזכה לעושר גדול ו"תחת הנחשת אביא זהב וכו' " (ישעיהו ס, יז), ואם הם ממעטים בעמל המלאכות כיצד יגיע סימן זה?! אין הדבר קשה מפני שסימן זה של הגאולה יגיע - "קימעא קימעא"!!

בני טבריה והארבל היו אומרים שמקום חילותיו של המשיח הוא בבית המדרש, והם צריכים לעסוק בהרחבת דברי התורה. ובשעה שהם עמלים בהרחבת דברי התורה הרי שנשמתם עוטה "כותנות אור" כפנס שהוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. וכותנות אור אלו כותבות את ספר התורה של גאולתם של ישראל ומקדמות את חזרתם ל"גן עדן".

הקשר שבין שיטת אנשי טבריה בהבאת הגאולה והחזרה ל"גן עדן" נמצא גם בתלמוד במסכת בסנהדרין (דף צג, א), שם מובאת דיעה המרמזת - שדניאל הלך לכרות את ה"נהר הגדול" שיוצא מ"גן עדן" בשיטת טבריה.

לשיטתם של הטבריינים אויבו של ה"טוב" הוא ה"טוב מאד". ואויבו של כלי פשתן גס מבקעת הארבל הוא כלי פשתן דק ועדין מבית שאן. והטבריינים היו משווים את יציאת התלמידים מבית המדרש למרוץ אחר ה"טוב מאד" למרוץ אחר ה"מוות".

יצר הרע טוב מאד

אנשי בית שאן, שעמלו עמל רב בייצור בגדי פשתן דקים ויקרים; הנהיגו את מנהגיהם, מתוך התייעצות עם החכם שבעירם - הוא רבי שמעון בן אלעזר; ודעתו מבוארת גם בתלמוד במסכת מגילה (דף לא, ב) באמרה מופלאה:
"רבי שמעון בן רבי אלעזר אומר, אם יאמרו לך ילדים בנה בית המקדש אל תשמע להן, ואם יאמרו לך זקנים סתור בית המקדש שמע להן. מפני שבנין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בנין".

לדעת רבי שמעון בן אלעזר כדי לזרז את הגאולה יש "לסתור" את ה"מקדש האישי", וצריך להרבות בעסק. לדעתו, כשם שמבטל אדם מתורתו והולך לישון בכדי לקום רענן לעמל התורה, כך צריכים ישראל לצאת מבית המדרש לעמל המלאכות. ואז כשנזכה לעושר הגדול עליו דברו הנביאים, נוכל להעסיק עובדים זרים מבני הנכר, ונוכל לעמול בתורה. אנשי בית שאן שאחזו בדעתו היו סבורים שהפתח לגן עדן נמצא בשיטתם. וכן מצאנו בתלמוד במסכת עירובין (דף יט, א) שקיימת דיעה - שהפתח לגן עדן נמצא בשיטת בית שאן.

אנשי בית שאן היו נשענים על דעת ר' שמעון בן אלעזר, והיו אומרים שחבוק הידיים של אנשי טבריה והארבל אינו אלא כסילות ו"בנין ילדים" ואלו יצר הרע של "קנאת איש מרעהו" שהביאם לפתח את בגדי הפשתן העדינים שלהם הוא ברכה שתביא לריבוי בעמל התורה. וסברה זו מבוארת במדרש (בראשית רבה וילנא ט, ו-ז):
"אמר רבי שמעון בן אלעזר 'והנה טוב מאד' - והנה טובה שינה, וכי שינה טובה מאד? אתמהא! לא כן תנינן (שנינו): 'יין ושינה לרשעים נאה להם ונאה לעולם'? אלא מתוך שאדם ישן קימעא הוא עומד ויגע בתורה הרבה.

ר' נחמן בר שמואל בר נחמן - בשם ר' שמואל בר נחמן אמר: 'הנה טוב מאד' - זה יצר טוב, 'והנה טוב מאד' - זה יצר רע; וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא?! אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן, וכן שלמה אומר: 'כי היא קנאת איש מרעהו' "
ר' שמואל בר נחמן משבח כאן את שיטת אנשי בית שאן ודבריו עומדים בסתירה לדבריו במדרש קהלת רבה, שם גינה את שיטת אנשי בית שאן הלובשים בגדי פשתן עדינים, ונדון בסתירה זו בהמשך.

שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת
אחר שנוכחנו לראות, שאנשי טבריה סבורים ש"כותנות האור" העוסקות בהרחבת דברי התורה, הן האותיות הכותבות את ספר גאולת ישראל; ואלו אנשי בית שאן סבורים שכותנות הפשתן היקרות שלהן הן האותיות הכותבות ומקדמות את גאולת ישראל; נוכל להבין באופן פנימי את דברי המדרשים אודות ספר התורה של ר' מאיר.

ר' מאיר לא היה סופר הכותב רק ספרי תורה תפילין ומזוזות רגילים, אלא שהיה גם סופר הכותב את ספר הגאולה. ומתחילה סבר, שמי שמשתדלים לעטות על עצמם "כתונת אור" הנוצרת בשעת לימוד תורה וקיום מצוות - הם הכותבים ופועלים את גאולתם של ישראל. ור' מאיר היה מורה לשומעיו שאם הם רוצים להיות "אותיות" הכותבות את גאולת ישראל, יסתפקו בבגדי פשתן גסים וירבו בעסק התורה. ויעסקו בהרחבת דברי התורה עד שיאירו כאור פנס שהוא הולך ומתרחב.

באותו הזמן, ר' מאיר לא רצה לכלול בספר גאולת ישראל את אנשי בית שאן, שהרבו בעסק ועטו על עצמם בגדי פשתן דקים; מפני שלא רצה לכלול בספר הגאולה אותיות יתירות. ר' מאיר היה נזהר אז באזהרת רבו - "שמא אתה ... מייתר אות אחת - נמצאת מחריב את כל העולם כולו!"

אולם אחר כך, ר' מאיר שב והתבונן באזהרת ר' ישמעאל רבו, וראה שאזהרתו הראשונה של רבו היתה - "שמא אתה מחסר אות אחת ... - נמצאת מחריב את כל העולם כולו!". ולפיכך חזר בו ר' מאיר, וראה "טוב" במוות הכרוך ברדיפה אחר בגדי הפשתן מבית שאן.

ומכיוון שידוע שר' מאיר חזר בו, והחל לראות טוב גם ברדיפת המותרות של אנשי בית שאן, בא האמורא ר' יוחנן ומשלים את התמונה. ור' יוחנן מבאר שלפי שיטת ר' מאיר האחרונה גם כותנות הפשתן העדינות של אנשי בית שאן הן "כותנות אור", שהרי גם הן אותיות הכותבות את הגאולה.

וגם ר' שמואל בר נחמן שראה מתחילה את השלילה ב"כלי פשתן הדקין הבאים מבית שאן" חזר בו והחל לראות "טוב" באותו "יצר הרע" של "קנאת איש מרעהו".

במאמר זה נידונה המשמעות העומדת מאחורי מאורעות שמתרחשים ב"טבריה" "בקעת ארבל" ו"בית שאן", והמשמעות העומדת מאחורי התרחשויות הקשורות ל"כתיבת ספר תורה", ולפי משמעות זו ניתן להבין אגדות נוספות שבהן מופיעים מושגים אלו.

בשלב זה של טיולנו בתורתם של ר' שמעון בן אלעזר ושל ר' מאיר נוכל לסכם ולומר כי "על פני המים" של דברי חכמינו ז"ל מרחפת רוח של לימוד זכות על קהילות ועל דמויות פרטיות מישראל. ופעמים שמלמדים זכות על צבור זה ופעמים שמלמדים זכות על צבור אחר, ורואים בהם דמויות הפועלות לקרב את הגאולה.