המלווה ללא שטר מאבד חברים

מסכת בבא מציעא דפים ע - עז

הרב חנוך גבהרד

ב"מ דף עה/ב
הלוואה ללא עדים וללא שטר

המלוה שלא בעדים ושטר, עובר משום: "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט/יד). כי הלווה עלול לשכוח את ההלואה ויכפור בתום-לב. לא-כן כשהמלוה מציג שטר, אפילו פיסת-נייר שאינה חתומה בעדים ובבית-דין, יכול הלווה לומר שהוא אינו זוכר את ההלואה, אך אינו יכול להכחיש אותה.

לפעמים עלול הלווה להעלות בדעתו לכפור בהלואה, אפילו אם יגרש מחשבה כזו מליבו, אף על פי כן הוא 'התלכלך'. אפילו אם בסופו של דבר הוא לא כפר בה, אך גרימת הרהורי זדון אלה, גם הם נחשבים כעבירה. אמנם נענשים רק על הרהורי ע"ז, אבל הרהורים רעים חורצים שריטות שליליות בנפש (יומא כט/א).

ה"צדיקים" - הנותן והמקבל ההלוואה ללא עדים ושטר, מביאים על עצמם קללות. אמנם "קללת חינם" אינה גורמת נזק (משלי כו/ב). אבל קללת הלווה אינה חינם!

אחר שהלווה כופר בהלואה, טבעי שפיו יתמלא טענות על 'חוצפתו' של ה'גנב' לתבוע חוב שקרי. המלווה שזוכר את המאורע, גם כן עלול להתפרץ בזעם, כי הוא סבור שהלווה מעמיד פנים, ולכן הוא כועס בצדק, על שהלווה כפוי הטובה משיב לו רעה תחת טובה, וגם אם יתאפק מלקלל, אבל הרי הוא יזכיר את הפסוק: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתו" (משלי יז/יג). הנה שני "מקללים" ושניהם לא עושים זאת חינם, אלא בצדק גמור, וכל אחד משניהם שילם מחיר מלא על הקללה, וממילא היא אינה חינם!
'גנב' זה אינו אחר מאשר המלוה הצדיק, שעמד ללוה המסכן בשעת דחקו, וסך-הכל טעה שלא דרש שטר. אך למעשה זוכה הוא עכשיו גם לכפירה בהלואה, לגידופים ולקללת-אמת שבוא תבאנה!

במבט שטחי נראות הקללות כבלתי מוצדקות, אך אין הדבר כן, הן מוצדקות בהחלט! שהרי הלווה אינו משקר במצח נחושה כגנב, הוא באמת אינו זוכר! והמלוה באמת נראה בעיניו כגנב הטופל שקרים.
הנה אשמתו שלא דרש שטר, על כן הוא זכאי לקבל קללות אמת שממהרות לבוא.



ב"מ דף עה/ב
שטר קטן מונע עגמת נפש גדולה

חכם נכבד ביקש מחברו סכום פעוט, והלה לא התבייש לתבוע שטר ועדים. הלווה נפגע שאל: "אפילו אני"??? והתשובה: "דווקא אתה"!!!
טרוד בתורה ועלול לשכוח להחזיר חובות.

תוך כדי לימוד סיפור זה, יכול הלומד להעלות בדעתו כי אמנם יתכן שהצדק עם דורש שטר, אבל מאידך עלולה גישה כזו לגרום לריחוק וניכור בין חברים, בפרט כשהבקשה נסובה על הלואה פעוטה יחסית, והיה זה יום שישי אחר הצהרים, שהזמן קצר והמלאכה מרובה. לא נעים!
העובדות מכחישות מחשבה כזו.

המקיים את חוקי התורה, אינו עתיד להפסיד מאומה, גם לא ידידות כנה ואמיתית. הנה כאן הדוגמא לדבר. הפגישה בערב שבת בין שני החכמים היתה סמוך להכרותם, לכן צריך היה לספר לרב אשי שרבינא מקיים את כל התורה, מפני שהוא עדיין לא הכירו לא ידע זאת.
הסיפור לא הועיל לוותר על השטר.

ההלואה ודרישת השטר לא גרמה ביניהם לריחוק, אלא להיפך! חיזקה את הכרותם והעמיקה את ידידותם, עד שאחר כך הם הפכו להיות ידידים בלב ונפש, וערכו יחדיו במשך שנים ארוכות את כל התלמוד הבבלי, כששניהם הפכו להיות הסמל של "חברותא" של כל הדורות.