זאב וכלב, חמור וערוד - זמן קריאת שמע ומשלי איסופוס

מאימתי קורין את שמע בשחרית?...תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב, רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד. תלמוד בבלי ברכות ט ע"ב)

רבי מאיר ורבי עקיבא קובעים כזמן המוקדם ביותר שניתן לקרא את השמע בבוקר את הזמן שבו יש מספיק אור עד שניתן להבחין בין סוגים שונים של בעלי חיים. ננסה להבין מדוע נדרשו דווקא למדד זה כדי לקבוע את זמן קריאת שמע, והאם ישנה חשיבות מיוחדת בבחירתם של חכמים בשני זוגות אלו של חיות דווקא.

הכלב והזאב, החמור והערוד מוזכרים כצמד במקום נוסף במשנה – בהלכות כילאים:

הזאב והכלב כלב הכופרי והשועל העזים והצבאים היעלים והרחלים הסוס והפרד הפרד והחמור החמור והערוד אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה:
(משנה כלאים פרק א משנה ו)

המשנה מביאה רשימה של שבעה זוגות שאסור לזווגם כילאיים וזאת למרות הדמיון הבסיסי הקיים ביניהן. ממשנה זו ניתן להבין כי חיות אילו מוכרות היו לחזל כדומות זו לזו. מכך ניתן להבין מדוע במשנה בברכות נעזרים רבי מאיר ורבי עקיבא בסימן זה כדי להגדיר את מצב האור בו ניתן כבר להבחין בין דברים דומים. כאשר יש די אור לכך - זהו זמן שבו מתחיל החיוב לאמר קריאת שמע של הבוקר.

אולם קשה, הרי אם אכן רצונם הוא רק לחפש סימן במציאות לוודא שהגיע הזמן שניתן להבדיל בין דברים דומים, היה יותר הגיוני לבחור מהמשנה בכלאים את הזוגות שבהם קיימת איזהו אפשרות סבירה שאדם יראה אותם בבוקר, כגון סוס ופרד או פרד וחמור, ואילו הזאב והערוד (חמור בר) הם חיות בר שלא נמצאים באזורים שחיים בהם בני אדם!

לחדד את השאלה, לדעת הירושלמי (ברכות פ"א, ה"ב, ג ע"א) הזמן שניתן להבחין בין חיות אלו זהה לזמן שקובעת המשנה שניתן להכיר בו בין תכלת לכרתי שהם צבעים דומים. אם כך מה עומד מאחרי הבחירה לאפיין את זמן קריאת שמע על בסיס אבחנה בין בעלי חיים ולא בין צבעים? שהרי לכאורה צבעים הם נגישים ומוכרים יותר.

נראה שהתשובה היא שהחכמים לא חיפשו הגדרה מעשית לזמן קריאת שמע אלא הגדרה מהותית. עיקר מצוות קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים (משנה ברכות פרק ב משנה ב ).ואם נבין שמשמעות הזמן של קריאת שמע הוא שניתן להבחין בו בין דברים דומים, נראה להבין כי בשני זוגות החיות שהביאו רבי מאיר ורבי עקיבא יש חיית בר אחת וחייה מבויתת אחת. מבחינת סמלית פירוש הדבר הוא, שזמן המצווה שביסודו קבלת עול מלכות שמים נקבע על בסיס הזמן שבו ניתן להבדיל בין דברים שהם דומים מצד המראה החיצוני אבל שונים במהותם הפנימית. נדייק ונאמר - לאחד מהם יש אדון ולשני אין.

שימוש בבעלי חיים מבויתים כמשל על יחס האדם לא-להים מופיע כבר בדברי הנביא: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישיעהו א:ג). כאן החמור המבוית מופיע כסמל של הכרת אדונו, בספר דניאל הערוד מופיע כסמל של העדר קבלת עול מלכות שמים:

דניאל מסביר למלך נבוכדנצר את פשר חלומו:

"ומן בני אדם גרש, ולבו שם עם החיה, ועם הערודים מעונו...עד אשר ידע כי שליט האל העליון במלכות האדם" (דניאל ה:כא תורגם של "דעת מקרא" מארמית לעברית).

אולם נראה לי שיש כאן ממד נוסף של משמעות בבחירת הכלב וזאב, חמור ערוד. ונראה לי שבמודע או שלא במודע יש בדברי רבי מאיר ורבי עקיבא תגובה למשלי איסופוס. גם במשלים האלו מצאנו סיפורים המאפיינים את ההבדל בין כלב לזאב ובין חמור הבית לחמור הבר!

"אמרו הזאבים לכלבים: הרי אתה דומים לנו בכל, על שום מה אפוא אין אתם בדעה אחת עמנו כיאות לאחים? הרי אין אנו נבדלים מכם בשום דבר, חוץ מבדעות. אנו חיים חיי חפש, ואילו אתם משועבדים לבני אדם ומשרתים אותם..."(עמ' 31, משלי איסופוס, תרגום מיוונית והוסיף מסה והערות על ידי שלמה שפאן, תל אביב תש"ך)

במשל כמו במשנה בכלאים, דן המחבר בדמיון שבין כלבים וזאבים. על פי המשל יסוד ההבדל ביניהם הוא לא בדבר חיצוני אלא בנקודת פנימית "דיעות". הכלבים חיים בשעבוד ואילו הזאבים חופשיים. בהמשך משל זה יוצא ידם של הזאבים על העליונה (ראה שם עמ' 30 - 31) וכמו במשל נוסף על זאב וכלב שמסיים ב"שקול הרעב כנגד שלשלת כבדה".

העדפת החופש מהשעבוד עולה גם מתוך משל על חמור בית וחמור בר שזה בדיוק חמור וערוד!

"'חמור הבר ראה את חמור הבית המקום מוצף שמש. נגש אליו וברכו על בריאות גופו ושפע מזונותיו. לאחר זמן ראהו עמוס משא לעיפה, והחמור מחמר אחריו וחובט בו באלתו. אמר 'שוב אין אני יכול לברך אותך, שהרי רואה אני שלא בלי יסורים גדולים זכית לשפע שלך'

כן אין לקנא ברווחים, הבאים כרובים בסכנות ובייסורים." (שם עמ' 44 – 45)

גם על פי משל זה עדיף לוותר על השפע כדי לחיות בלי עול.

כמדומני, שהחברה המודרנית מזדהה יותר עם דמותם של הערוד וזאב, חיות החופשיים מעל פניהם של חיות המשועבדים. שפה של "קבלת עול..." היא מרתיעה ומרחיקה.

הייתי רוצה בכל זאת לדבר לטובת היסוד של קריאת שמע "קבלת עול מלכות שמים":

אהבה ומחויבות:

בשיר "את חירותי" של חוה אלברשטיין, מתאבל האדם על איבוד חירותו ורק לקראת סוף השיר מתברר שהכוח הכובל אותו הוא "אהבה".

גם בקריאת שמע מילת המפתח בקבלת עול מלכות שמים היא ה"אהבה". הפסוק שמופיע מיד אחרי "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו:ד) הוא "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך...." (שם, פסוק ה). אהבה זו היא דו כיוונית: הברכה שאומרים לפני קריאת שמע מסיימת ב"ברוך אתה ה'...הבוחר את עמו ישראל באהבה".

אהבה אמיתית דורשת מחוייבות. לקיים הבטחות גם כאשר זה לא מתחשק, ואפילו כאשר לא כל כך נראה לך. לאחרונה הייתי בחתונה כאשר הרב קרא את הכתובה, מסמך המפרט את המחויבות של הבעל לאשתו, בניגון של שיר השירים. פגשתי פעם אישה שאמרה לי שלא נראה לה כל כך חשוב לקיים את ההלכה משום שהיא יודעת שלא משנה מה היא תעשה, אלוהים אוהב אותה. אמרתי לה שגם אני מאמין שאהבת אלוהים אלינו אינה תלויה בדבר, אבל השאלה היא כמה עד כמה אנחנו אוהבים אותו?

אפשר להסתכל על המחויבות כעל אובדנה של החירות האישית. אבל ניתן לראות בהעדר מחויבות כתלישות וכניתוק.

אלוהים "איננו מבחוץ לנו":
כוח של האהבה, היא התחושה שהזולת איננו זר לנו אלא שהוא (היא) הופך להיות "עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב:כג), שביחד אנחנו "בשר אחד" (שם פסוק כה). גם ביחס לאלוהים, עוצמת החיבור נובעת מהכרה שאלוהים אינו זר לו ומחוץ לנו אלא הוא נמצא גם בתוכנו, כל האדם הנברא "בצלם אלוהים". החיבור בינו לאלוהים אינו מוותר זהותנו הפנימית אלא מגלה אותו:

'ואני בתוך הגולה' (יחזקאל א א), האני הפנימי העצמי... חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איך', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר... וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד...רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו.... נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא...אני ה'.

הרב אברהם יצחק קוק, אורות הקודש חלק ג' עמ' קמ