היכן נמצא הקב"ה?

היכן נמצא הקב"ה בעולם? לכאורה בכל מקום. אבל באופן ממשי, במציאות הפרטית של כל אחד ואחד – נוכחותו לרוב אינה מורגשת. כשנשאל הרבי מקוצק על מקומו של הקב"ה בעולם ענה "בכל מקום שאתה נותן לו להיכנס אליו". ברוח אמירה זו נוכל לומר כי כאשר יהודי מברך "ברוך אתה ה'" הוא מצהיר שהוא רואה בקב"ה את שורש התופעה, שהיא מושא הברכה, ובכך הוא חושף את מקומו של הקב"ה בעולם ומפנה אליו את תודעתו.

בפרק האחרון של מסכת ברכות מופיע אוסף של מקרים ומצבים שעל האדם לברך בהם ברכות החורגות מהברכות הרגילות על האכילה ועל המצוות, ומתוך הפרק עולה האמירה שהקב"ה הוא המחולל של כל המקרים הללו.

נסים

הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
ברכות ט, א

לכאורה, במקום נס נוכחותו ופעולותו של הקב"ה ניכרות בעליל. אולם המציאות מגלה כי פני הדברים אינם כך, ואפילו נסים אפשר להכחיש. על פי התלמוד (בבלי, ברכות ט ע"ב) אליהו הנביא, בעמדו על הכרמל, התפלל על שני עניינים; האחד – שיתרחש לו נס, והאחר – שהצופים יכירו בנס ולא יאמרו "מעשה כשפים הם". יתרה מזו, גם כאשר מודים בנס, לא תמיד פשוט להבין שהוא ברכה ולא קללה:

בעת שחזרו מקבורת אביהם ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה.
תנחומא ויחי

ייחודו של יוסף אינו מתמצה בהבנתו שהקב"ה כיוון את מכירתו (כדבריו לאחים "לא אתם שלחתם אותי הנה") אלא ביכולתו לראות שהאירוע שגרם לו סבל רב כל כך היה בעצם ברכה.

עקירת עבודה זרה

מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ.
ברכות ט, א

המשנה עוברת מברכה על נסים לברכה על עקירת עבודה זרה. בעצם ייחוס עקירת העבודה הזרה לקב"ה טמון חידוש. אין ספק שלעתים קרובות תהליכים טבעיים או אנושיים הם שגרמו לסילוק העבודה הזרה. ובכל זאת, כיוון שלתוצאה משמעות דתית, כלומר ניצחונו של אלוהים על העבודה הזרה, יש להניח שהקב"ה מתערב במתרחש ולפיכך יש לראות בו את סיבת העקירה.

טבע

עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם.
עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים.
שם ט, ב

משנתנו מעוצבת להפליא. ברישא אנו מוצאים שתי רשימות בנות חמישה פרטים ובסך הכול אנו מגיעים למספר הטיפולוגי של עשרה מקרים העוסקים בטבע. חמש הוא גם מספר הברכות שמונה המשנה כולה. כמו כן ברישא ישנם כמה משחקי מצלול וחריזה – זיקים-זועות, ברקים-רעמים-הרוחות, הרים-גבעות וכנגדם ימים-נהרות.

כאמור עשרת המרכיבים הם מן הטבע, ושלא כמו במשנה א, אין כאן לא תהליך נסי ואף לא תוצאה "דתית". ובכל זאת הרואה מברך את הקב"ה. כך האדם מצהיר על אמונתו כי כוחות הטבע הם בעצם כוחו של הקב"ה וגברותו. במילים אחרות, הקב"ה לא רק מפקח על המציאות "מלמעלה" אלא גם פועל בתוכה.
כשם שבמבנה הפרק הוקדם הנס (משנה א) לטבע (משנה ב), כך בתוך רשימת האירועים הטבעיים המשנה מקדימה את התופעות הנדירות (כ"זיקין וזוועות" – כוכבי שביט ורעידת אדמה) לנפוצות (ברקים, רעמים, רוחות). בכך המשנה מכוונת את הקורא, באופן הדרגתי, לראות את הקב"ה גם בשגרת החיים.

בריאה

חמשת המרכיבים של הרשימה הראשונה (זיקין, זוועות, ברקים, רעמים, רוחות) הם אירועים דינמיים, ואילו חמשת המרכיבים של הרשימה השנייה (הרים, גבעות, ימים, נהרות, מדברות) הם אובייקטים סטטיים הקיימים מאז הבריאה, וגם בהם האדם נדרש לראות את פעולת הקב"ה, יוצר הכול. נוסח הברכה מפתיע – לכאורה היה לצפות שהברכה תיתקן בלשון עבר ותתייחס לששת ימי בראשית, אולם הברכה מתייחסת להווה דווקא, "עושה מעשה בראשית", ובכך מובע הרעיון שהבריאה, וממילא נוכחותו של הקב"ה בתוכה, אינה נחלת העבר אלא גם מתרחשת בהווה.

הסבר אחד למשמעות ההתייחסות לבריאת העולם בלשון הווה מופיע בדבריו של הרשב"ץ, שבהם הוא מסביר כי המשך קיום העולם מותנה בהמשך הארה מהקב"ה:

ואחר שבראו הוא מעמידו, ולולי שהוא מעמידו, היה חוזר לתהו ובהו ואינו כמו הבנאים כי אחר אשר בנה הבית אין הבית צריך אליו, אבל הקב"ה אינו כן, כי אחר אשר ברא העולם, הוא מעמידו ומקיימו כמו שהצורה מקיימת החומר, כי הוא יתברך הוא צורת העולם ותכליתו, כמו שהוא פעל אותו וזהו שתקנו ביוצר אור, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.
מגן אבות על פרקי אבות ב, יד

טוב ורע

עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב,
וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת.
ברכות ט, ב

עלינו לברך גם על הרע ולא רק על הטוב. כך המשנה מלמדת אותנו שהקב"ה הוא מקור הכול – הטוב והרע כאחד. בספר ישעיהו הקב"ה עצמו מכריז כי הוא הבורא את החושך ואת הרע:

אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:
לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:
יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה:
ישעיהו מה, ה-ז

מטרת דברי האל היא להדגיש שרק הוא אלוהים "ואין עוד זולתי... אפס בלעדי". בתקופות חז"ל, כמו בזמנים אחרים, רווחה תפיסה של "שתי רשויות" הגורסת שאלוהים שולט רק על הטוב שבמציאות ואילו על הרע שולט כוח אחר. המשנה, בתגובה, שוללת רעיון זה באמצעות החיוב להודות אף על שמועות רעות. עם כל הקושי ששאלת "צדיק ורע לו" יוצרת אצל המאמין, הוויתור על האמונה באל אחד המנהיג את המציאות אינו פתרון אפשרי. בהמשך הפרק מופיעה תגובה מפורשת לכפירתם של המינים ביסוד נוסף של אמונת ישראל, האמונה בעולם הבא:

כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם.
מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם.
ברכות ט, ה

מעשי האדם

בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ.
שם ט, ג

לכאורה בניין בית וקניית כלים הם מעשי האדם, בבחינת "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). ואולם למעשה, גם עצם חיי האדם ומעשיו הם מאת ה', וממילא יש לברך אותו על כל הישג אישי של האדם "ברוך שהחיינו וקימנו...".

שלום

הפרק, ולמעשה המסכת כולה, חותם בהלכה לשאול את שלום חברו בשם ה':

וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם, וַיּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ ה'. וְאוֹמֵר (שופטים ו) ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל.
וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ.
וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'.
ברכות ט, ה

"שלום" עצמו הוא שמו של הקב"ה, והשלום הוא "כלי מחזיק ברכה" שהקב"ה נתן לישראל. לאורך הפרק ראינו תשובות רבות לשאלת מקומו של הקב"ה בעולם – מעל למציאות ובתוכה, טרנסצנדנטי ואימננטי, בנס ובטבע, בטוב וברע, בעבר ובהווה, במעשי השמים ובמעשי האדם. ובסיום, המשנה מלמדת אותנו על מקום נוסף שהקב"ה נוכח בו במציאות – בשלום שבין איש לרעהו, "...אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה".

משראינו את ההקשרים והמצבים הרבים בהם רואה המשנה את יד ה' הפועלת בעולם, נוכל להבין את דבריו היפים של הראי"ה קוק, המצביעים אף הם על הנוכחות האלוהית בכל מקום ומצב:

...האלהות המתגלה בעולם,
בעולם בכל יפיו והדרו,
בכל רוח ונשמה,
בכל חי ורמש,
בכל צמח ופרח,
בכל גוי וממלכה,
בים וגליו,
בשפרירי שחק ובהדרת המאורות,
בכשרונות כל שיח,
ברעיונות כל סופר,
בדמיונות כל משורר
ובהגיונות כל חושב,
בהרגשת כל מרגיש
ובסערת גבורה של כל גבור.
הרב אברהם יצחק קוק, אורות, עמ' קיט