צדקה בענווה

הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.
מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט,
אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא,
אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן,
הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים.
עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים:

במתן צדקה יש פן של "צדק חברתי" משום שעל ידי הצדקה מצטמצם הפער הכלכלי בין העשיר ובין העני. עם זה, עצם היותו של העשיר דמות ה"נותן" והעני דמות ה"מקבל" עשויה להעמיק דווקא את הפער המעמדי ביניהם. לעומת זאת במצוות פאה (וגם במצוות לקט) בעל השדה אינו "נותן" לעני אלא פעולתו מכוונת בעיקר כלפי עצמו – הוא עוצר עצמו מלקצור את פאת השדה המיועדת לגר ולעני:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
ויקרא יט, ט-י

במשנתנו משתקפת התפיסה כי פאת השדה היא רכושו של העני ולא רכושו של בעל השדה. בתרומות ומעשרות אדם יכול לבחור לאיזה כוהן או לוי ברצונו לתת את הפירות, ואילו בלקט ובפאה אדם העושה זאת נחשב גזלן, משום שלפי המשנה הוא "מסיג גבול עולים", היינו פולש לשטח שאינו שלו. מדוע נקראים העניים "עולים"? בתלמוד הירושלמי מוצע שהכוונה היא לעולי מצרים, כלומר לבני ישראל שעלו ממצרים לארץ כנען בראשונה. בכך המשנה מרמזת שזכותם של העניים בשדה, הזכות לקחת פאה, נובעת מהחלוקה המקורית של הארץ והיא אינה נופלת מזכויותיו של בעל הקרקע. ממילא בעל השדה אינו "נותן" לעני אלא העני לוקח משלו. לפיכך בעל שדה שינסה לתת לעני מסוים על חשבון האחרים או לעכב את העניים מלקצור את הפאה נחשב גזלן.

פאה נמנית בראש רשימת המצוות ש"אין להן שיעור". פירוש הדבר ששטח הפאה שבעל השדה צריך להשאיר אינו קבוע. על פי המשנה, גודל הפאה נקבע בין היתר "לפי רוב הענווה" (פאה א, ב). המשנה לא כתבה "לפי רוב הנדיבות" משום שפאה אינה נובעת מנדיבות אלא מענווה, מההכרה שהשדה שייך לי בה במידה שהוא שייך לעניים.

במשנה מופיע תיאור לקיום מושלם של מצוות פאה:

שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמָן [= שורה] וְאוֹמָן.
פאה ד, ה

בדרך כלל, כדי לזכות בפאה אחת בלתי קצורה על העניים להמתין עד לסוף הקציר. אנשי בית נמר, לעומת זאת, חילקו את שדותיהם לשורות, ובכל שורה הוקצה חלק לעניים, וכך יכלו העניים לאסוף את הפאה בעוד בעל השדה עבד בחלקו. במשנה מובא ביטוי נוסף להוויית השותפות שיצרו אנשי בית נמר עם העניים. במשנה לא נאמר שאנשי בית נמר "היו קוצרים" אלא "היו מלקטים", "ליקוט" הוא המונח שהמשנה משתמשת בו כדי לתאר את פעולת האיסוף של העניים דווקא (ראה לדוגמה בפאה ד, ט: "מי לקט את הפאה"). ברוב ענוותם התייחסו אנשי בית נמר לעצמם כאל עניים, ולעניים כאל בעלי השדה.

בעת האחרונה תפס ה"צדק חברתי" מקום במרכז השיח הציבורי בישראל. התכניות הכלכלית של הממשלה יצרו קשיים גדולים אצל רבים מהמכונים "השכבות החלשות". על נחיצותם של צעדי הממשלה במציאות המורכבת שאנו שרויים בה ראוי שיתקיים דיון ענייני ומקצועי. אולם על היחס הערכי לעני חייב כל איש רוח למחות – עם ישראל לדורותיו ראה בעזרה לעני חלק מאחריותה הטבעית של החברה ולא ערער על זכותו של העני להיעזר בה. הרמב"ם מגדיר את ה"צדקה":

הביטוי צדקה גזור מן צדק, והוא "אלעדל". צדק הוא לספק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאים בהתאם למה שהוא ראוי לו.
מורה נבוכים חלק ג פרק נג

גם אם נוצר מצב זמני שאי אפשר לעזור בו לעני, על החברה לשמור במודעותה את מחויבותה הבסיסית כלפיו ולבקש ממנו סליחה. תחת זאת אנו שומעים יותר ויותר התבטאויות מתנשאות, הפך "רוב הענווה", ואף האשמות כלפי אותם אנשים.

כדי לשרש את ההתנשאות, כאשר התורה קוראת לתת לעני היא מזכירה לאדם שגם מה שיש לו ניתן לו מידי שמים:

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:
דברים טו, ז

לעומת התפיסה הרואה בעוני עול ונטל על חברה, התורה רואה בההתמודדות עם העוני ברכה לעולם:

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
שם טו, י

כאן המקום לציין שמצוות פאה מתמודדת עם סוג נוסף של חששות הכרוכים בצדקה: במתן צדקה לעני ישירות טמונה סכנה שבכך אנו מנציחים התנהגות פסיבית, שלעתים היא עצמה גורמת לעוני. מצוות פאה, לעומת זאת, מחייבת את העני לפעול – להגיע אל השדה ולקצור בעצמו את התבואה.