חווית הביכורים

חמשת חומשי התורה מספרים את סיפורן של הבטחות שנדחו, של מכשולים המונעים מציפיות להתממש. אבותינו לעולם מצויים בדרך, ונראה שלעולם לא יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. והנה, לקראת סוף ספר דברים, באה פרשת הביכורים המתארת את סוף הסיפור:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה
וִירִשְׁתָּהּ
וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה...
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה
וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ...
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב
אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה':
דברים כו, א-ו

רצף הפסוקים רווי פעלים – וירשתה-וישבת-ולקחת-ושמת-והלכת-ובאת-ואמרת, ולקיחת הביכורים והבאתם למקדש מוצעים כהמשך לירושת הארץ ולישיבה בה. הביכורים אינם מאופיינים בלשון של ציווי וחקיקה, והם משתלבים בתיאור המצב העתידי בארץ המובטחת. הבאת הביכורים היא חלק אינטגרלי מהסיום האופטימי של נדודי המדבר, האירוע שהאדם מביע בו את תחושות השמחה וההודיה על התממשות ההבטחות האלוהיות. מעין ההצהרה "הם חיו באושר ובעושר" שבסיומו של סיפור ילדים.

בכל שנה מביאי הביכורים חוזרים ומספרים את הסיפור מראשיתו, מהירידה למצרים והשעבוד ועד היציאה משעבוד לגאולה. האדם מספר הכול בגוף ראשון, כסיפורו האישי, ועל ידי כך מתקיים בו צו המשנה "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים י, ה). וכך, בכל שנה ושנה, האדם שוב חווה את כל הסיפור מחדש.

גם בהבאת פירות הביכורים עצמם, המשנה מדגישה את החוויה האישית של האדם:

כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרים,
יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכֵּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, קוֹשְׁרוֹ בְגֶמִי,
וְאוֹמֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִכּוּרִים.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקַע.
ביכורים ג, א

משנתנו דומה בסגנונה לפסוקי המקרא שהרי מתואר בה סיפור ולא ציווי הלכתי. כמו הפסוקים גם היא בנויה סביב רצף פעולות – "יורד, ורואה, קושרו, ואומר". וכמו בפסוקים, קשה להבדיל בין תיאורים פשוטים ובין הלכות – האמירה "הרי אלו בכורים" יכולה להיות תיאור המציאות הטבעית של "תאנה שבכרה" ולאו דווקא הצהרה הלכתית. קורא "תמים" של הרישא של המשנה לא יוכל לנחש כי להכרזה "הרי אלו ביכורים" יש השלכות הלכתיות.

המשנה מתארת את הרגע המיוחד שעובד האדמה זוכה לראות בו את פרי עמלו. לפי המשנה הביכורים נקבעים על פי מבטו של האדם ולא על פי מדדים חיצוניים. כך מודגש שוב הצד הסובייקטיבי והאישי במצווה. רבי שמעון מגדיר את הביכורים על פי ראייתם ותלישתם מן העץ. לעומתו, תנא קמא תולה את הביכורים בחוויה המרגשת של הרגע שמגדל הפירות רואה בו את הפירות. לכן, שלא כמו רוב המצוות התלויות בארץ, אין צורך להמתין לקטיף.

בשנה הראשונה שהובאו ביכורים אל המקדש חשו הכול התרגשות גדולה במיוחד. עיסוקה של המשנה בתחושתיו של האדם ברגע שמצא בו את פירות ביכוריו תורמת לשימור אותם רגשות של גילוי, ראשוניות והתחדשות בעת קביעת הביכורים בכל שנה ושנה. ההבאה למקדש של הביכורים הטומנים בחובם רגשות אלו מאפשרת לאדם לבטא את שמחתו על מימוש ברכות ה' בחייו.