הבאת הביכורים למקדש: מי נותן למי?

לכאורה במצוות הביכורים האדם הוא הנותן והקב"ה הוא המקבל. אולם מתוך עיון בפרשת הביכורים עולה שאמנם הנתינה נזכרת פעמים רבות, אך נתינה של הקב"ה לאדם. הבאת הביכורים, לעומת זאת, אינה מכונה "נתינה":

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה
וִירִשְׁתָּהּ
וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה...
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה
וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ...
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב
אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה':
דברים כו, א-י

כפי שהוסבר לעיל, הבאת הביכורים ("ראשית כל פרי") למקדש נועדה לבטא את אושרו ואת שמחתו של אדם שזכה שהבטחות הקב"ה התגשמו בו. במילים אחרות, במרכז הבאת הביכורים עומדת הנתינה של הקב"ה לאדם, ולא להפך. הבנה זו מתחדדת למקרא המשניות המתארות את הבאת הביכורים למקדש:

וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנִיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּראשׁוֹ.
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם.
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם.
הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים.
וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם.
ביכורים ג, ג

הביכורים מובאים בתהלוכה ציורית מלווה בכלי זמר ובבעלי חיים מקושטים זהב. בהגיע התהלוכה לעיר הגדולה, נכבדי הקהל מקבלים את פניהם ואנשי ירושלים עומדים לכבודם כלפני זקן או חכם. כמובן שאין יחס ישר בין הערך הכספי של הביכורים ובין הכבוד שזוכים לו המביאים אותם.

המפתח להבנת התהלוכה הוא בראיית החשיבות של הביכורים לא מצד עצמם אלא מצד מה שהם מסמלים, חיים שההבטחה האלוהית התממשה בהם. השמחה ששמחים אנשי ירושלים במביאי הביכורים והכבוד שרוחשים להם הם דרכים להשלמת המחזה המתואר בפרשת הביכורים:

הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת.
הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה.
הִגִּיעַ לָעֲזָרָה וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלא שִׂמַּחְתָּ איְבַי לִי (תהלים ל).
שם ג, ד

האדם חייב להיכנס למקדש כאשר הסל מונח על כתפו. משמעותה של הלכה זו היא שכאשר האדם מביא את הפירות למקדש הוא למעשה בא להיראות לפני ה'. יתרה מזו, כשהיה האדם נכנס לעזרה היו הלוויים שרים לא על הפירות כי אם על האדם, "ארוממך ה' כי דליתני", מכיוון שמוקד הפרשה הוא האדם ואילו הפירות הם רק אמצעי לשקף שמחה זו שבחייו.

כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים,
כָּל הַעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים.
וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר, קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלהֵינוּ.
שם ג, ב

בתחילת המשנה מסופר איך "מעלין את הביכורים" ובסופה, "קומו ונעלה ציון אל ה' אלוהינו". בתחילה עולים הפירות, ואחר כך עולה האדם מעלה מעלה.