ארבעה שהם פחות מאחד

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים,
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

למסכת ראש השנה שני נושאים מרכזיים. שני הפרקים הראשונים עוסקים בעיקר בקידוש החודש, והשניים האחרונים עוסקים בראש השנה. לפיכך מפתיע לגלות שהמסכת פותחת דווקא במיני ראשי השנים – נושא שהיינו מצפים שיעלה במחצית השנייה של המסכת. הסברים רבים ניתנו למקומה החריג של משנתנו, ואולם לדעתי, השאלה מופקעת מיסודה. אף על פי שהמונח "ראש השנה" מוזכר כאן חמש פעמים, נושא המשנה הוא ראש חודש דווקא. זו טענה מפתיעה כיוון שראש חודש אינו מוזכר כאן כלל. בשורות הבאות אנסה לבסס את טענתי.

כאשר יש ארבעה אין אחד

כאשר ארבעה תאריכים זוכים להיות "ראש השנה" פוחת ערכו של כל אחד מהם כפתיחת השנה. הבלבדיות היא תנאי הכרחי לקיומו של ראש שהרי רק אחד יכול להיות הראשון, ההתחלה. משנתנו הופכת את "ראש השנה" למושג יחסי: ראש השנה הוא תחילת השנה רק לעניינים מסוימים, לעתים טכניים ונקודתיים, ומכל בחינה אחרת זהו יום של חול בלי כל ערך מיוחד ובלי מצוות מיוחדות.

ראש השנה שלנו, א' בתשרי, הוא התאריך היחיד מרשימה זו המוזכר בתורה ואינו זוכה ליחס מיוחד, והדבר בא לידי ביטוי גם בהיותו במקום השלישי ברשימה. גם המשנה השנייה של המסכת מטשטשת את ייחודו של א' בתשרי כשהיא מונה אותו כחלק מרשימה של ימי דין לאורך השנה:

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן,
בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה,
בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן,
בְּראשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם.
וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם.
ראש השנה א, ב

כל ראשי השנים חלים בראש חודש

משנתנו יכולה להתבאר בעזרת ההבנה שהנושא העיקרי של שני הפרקים הראשונים במסכת הוא קידוש החודש, כלומר ראש חודש, ולא ראש השנה. התאריכים במשנה מתחילים בניסן, שהוא "ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב), ולא בא' תשרי, שהוא "ראש השנה לשנים". יתרה מזו, כל ארבעת ראשי השנה שבמשנה חלים בראש חודש – א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי, א' בשבט. כך משנתנו מחדדת את חשיבותם של ראשי החודשים, וממילא את חשיבותו של תהליך קידוש החודש.

לאמתו של דבר, היות ארבעת ראשי החודשים ראשי שנים אינה עובדה ברורה או מוסכמת, ועל כל אחד מהם יש עוררים:

ראשית, התלמוד הבבלי מציין כי א' בניסן אינו ראש השנה לרגלים, שכן באמצע החודש דווקא, ולא בראשיתו, חל הרגל: "רגלים באחד בניסן הוא? בחמישה עשר בניסן הוא!" (בבלי, ראש השנה ד ע"א). גם התוספתא אומרת כי ראש השנה "למלכים ולרגלים" הוא חודש ניסן כולו ולא תאריך מסוים בו. שנית, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון ראש השנה למעשר בהמה חל בא' בתשרי ולא באלול. לפי דעתם יש לכל היותר שלושה ראשי שנה. שלישית, ראש השנה ליובלות חל לפי רוב הדעות בעשרה בתשרי. הבבלי טוען כי משנתנו, הקובעת שהוא חל בא' תשרי, מייצגת דעת יחיד בלבד. ורביעית, לפי שיטת בית הלל ראש השנה לאילנות אינו חל בראש חודש אלא בחמישה עשר בשבט. יש לשים לב שאף על פי שההלכה כאן כבית הלל בחרה המשנה להדגיש את דעת בית שמאי באמצעות בחירתה בנוסח "כדברי בית שמאי", ולא בנוסח הרגיל, "...דברי בית שמאי".

העובדה שבעל המשנה שלנו בחר בכל המקרים להציב במרכז את הדעות הגורסות שראשי השנים חלים בראש החודש מעידה, לדעתי, על הכוונה להציב את המשנה כהקדמה לענייני ראש חודש.

ראש השנה וראש חודש

גם לאחר שהובהר מקומה של משנתנו בראש המסכת, השאלה על עצם הכללת ענייני קידוש החודש במסכת ראש השנה עומדת בעינה. ועוד זאת, כפי שציין הרב וולפיש, מבנה המסכת כולה מחזק את הקשר בין שני הנושאים – בפרקים שנושאם העיקרי הוא ראש חודש מופיע גם ראש השנה, ולהפך. מהי מטרת החיבור הזה?
נראה לי שהמפתח לתשובה טמון במשמעותו התנ"כית של א' בתשרי:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.
ויקרא כג, כד-כה

התנ"ך לעולם אינו מכנה את יום א' בתשרי "ראש השנה". אדרבה, הוא מדגיש את מקומו באמצע השנה, "בחודש השביעי באחד לחודש", ומכאן שחשיבותו אינה נובעת מהיותו ראש השנה. אם כן, קשה להבין מה בכל זאת סיבת קדושתו של יום זה. התורה אינה מספקת כל הסבר אלא מציינת תאריך בלבד. לפיכך נראה שהתשובה נעוצה בתאריך עצמו, כלומר הקדושה נובעת מהיותו היום הראשון של החודש השביעי. כידוע, היום השביעי הוא יום קדוש, וכך גם השנה השביעית, שנת השמיטה, ומסתבר שגם החודש השביעי קדוש, ובמיוחד ראש החודש. רעיון זה הובע במפורש על ידי פילון האלכסנדרוני הקורא ליום זה "ראש חודש הקדוש": "בהמשך החגים בא ראש החודש הקדוש, שבו נוהגים, עם העלאת הקורבנות בבית המקדש...".

מעמדו המיוחד של החודש השביעי אף נלמד מריבוי החגים החלים בו – ארבעה חגים, אחד בכל שבוע. בסך הכול יש בחודש עשרה ימים קדושים. מספר עגול וסמלי. הקשר בין קדושת החודש השביעי לחגיו מתבטא גם בשימוש החוזר במונח "שבתון" ביחס לחגי החודש, מינוח שאינו ננקט בפסוקים העוסקים בפסח ובשבועות. יצוין שכל שאר המקומות בתורה שנזכר בהם המונח "שבתון" עוסקים ביום השביעי (ארבע פעמים) או בשנה השביעית (פעמיים).

לכאורה יש להקשות על ההשוואה בין החודש השביעי לבין השבת ושנת השמיטה שהרי השבת היא סוף השבוע והשמיטה היא סיומו של מחזור, ואילו החודש השביעי נמצא באמצעה של שנה בת שנים עשר חודשים. נראה לי שהתשובה נעוצה במבנה המעגלי של השנה, שהרי המחצית השנייה של השנה הולכת ומתקרבת לתחילתה. כלומר הנקודה הרחוקה ביותר מתחילת השנה היא היום האמצעי, היום הראשון של החודש השביעי
.
גם המצווה המרכזית של החג – "שבתון זכרון תרועה" ו"יום תרועה" – יכולה להעיד על הקשר בין ראש השנה לבין ראש חודש, שגם בו מוזכרות תקיעות לזיכרון לפני ה':

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
במדבר י, י

על פי התפיסה שקדושתו של א' בתשרי נובעת מהיותו ראש חודש נוכל להסביר את מבנה המסכת הפותחת בקידוש החודש וממשיכה בדיני שופר. יתרה מזו, עריכת המסכת מאפשרת את הזרימה מנושא לנושא. הפרק העוסק בשופר של ראש השנה מתחיל במשנה העוסקת בראש חודש, ולא זו בלבד אלא שאפילו ההלכה הראשונה של הלכות שופר אינה מציינת שזהו שופר של ראש השנה אלא מתייחסת לשופר באופן כללי:

כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו), בִּמְשׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל.
ראש השנה ג, ב

הסוף הוא ההתחלה

עד כה ראינו ביום א' בתשרי את ראש החודש השביעי. עם זה, "אין משנה יוצאת מידי פשוטה". המשנה מזכירה את "ראש השנה" תשע פעמים במהלך המסכת. שני התפקידים האלה נובעים משתי משמעויות שונות של הזמן ושל מעגל השנה – האחת בממד הקוסמולוגי והאחרת בממד ההיסטורי – ויש לבחון את משמעותו של החג ושל א' בתשרי בזיקה למפגש בין שני הממדים הללו.

מצד הקוסמולוגיה תשרי הוא זמן בריאת העולם, ומצד ההיסטוריה תשרי הוא החודש השביעי להתהוות עם ישראל וליציאתו ממצרים. כלומר נקודת הזמן המשקפת את קצה התהליך ההיסטורי, התאריך הרחוק ביותר מתחילתו של הסיפור, זהה לתאריך המסמן את תחילת "הזמן הקוסמולוגי".

נראה לי שבחיבור בין שני צירי הזמן – הקוסמלוגי וההיסטורי – טמון רעיון עמוק. יסוד מהותי בחזונה של התורה לאחרית הימים הוא חזרת העולם להווייתו המקורית – הוויה המלאה מים חיים, טבע אידיאלי והתגלות הקב"ה והמלכתו. העובדה כי נקודת הסיום של התהליך ההיסטורי היא המציינת את שיבת הבריאה לנקודת הראשית מלמדת על תפקידו ומקומו של האדם בתיקון העולם. הבריאה המחודשת, הממזגת את תחילת השנה וראשיתה, שונה מהבריאה הראשונה בכך שהיא אינה פרי מעשיו של הקב"ה לבדו – היא מעניקה לאדם את הזכות ואת החובה ליטול חלק בבריאה באמצעות תיקונה ושכלולה.